במשחק הגמר של אליפות אפריקה בכדורגל שהתקיים אמש, ראשון, באצטדיון בעיר ליברוויל בגאבון ניצחה נבחרת קמרון 2-1. המצרים עלו ראשונים ליתרון משער של מוחמד אל-נאני במחצית הראשונה, אבל הקמרונים הבקיעו שער שוויון בדקה ה-57, ושער ניצחון שתי דקות לסיום, והבטיחו לארצם אליפות חמישית במפעל. רק קבוצה אחת זכתה ביותר אליפויות מהם בגביע אפריקה, ויש שיגידו שהיא הייתה זקוקה לניצחון באליפות הנוכחית יותר מתמיד: מצרים.

שבע פעמים זכתה מצרים באליפות אפריקה בכדורגל. יותר מכל מדינה אחרת באפריקה. בפעם הראשונה היה זה ב-1957 באליפות הראשונה של המפעל שהתקיימה בסודאן, בפעם השנייה ב-1959 כשמצרים התחרתה כחלק מ"הרפובליקה הערבית המאוחדת" (האיחוד המפורסם בינה לבין סוריה), בפעם השלישית ב-1986, בפעם הרביעית ב-1998, בפעם החמישית ב-2006, בפעם השישית בשנת 2008 באליפות שהתקיימה בגאנה, ובפעם השביעית, ב-2010, ערב מחאות האביב הערבי והתהפוכות במצרים, באליפות שהתקיימה באנגולה. לפחות עבור שלושה אנשים, בכל מקרה, היה ניצחון היום יכול לתת את האליפות המתוקה בהיסטוריה של מצרים: הקטור קופר, עיסאם אל-חדרי, ואחד בשם עבד אל-פתאח אל-סיסי.

> החומר ממנו עשויות מהפכות? נהג טוק-טוק מאיים על הממשל המצרי

ההחמצה הגדולה של מצרים. קמרון זוכה בגביע אפריקה בכדורגל (צילום יוטיוב)

קופר: מדובאי לאלוף אפריקה?

הראשון, הקטור קופר, הוא מאמנה הארגנטיני של נבחרת מצרים. קופר, כפי שצוין בכתבה בעיתון הארץ, הוא עוד מאמן לא-אפריקאי המאמן קבוצה מהיבשת – מתוך 16 נבחרות באליפות, ל-12 יש מאמנים זרים (וגם את קמרון מאמן הוגו ברוס הבלגי). קופר נחת בקהיר בשנת 2015, ולדבריו היה זה אחד מאותם רגעים שבו צרכים של שני צדדים נפגשים. ברמה האישית הוא ודאי התכוון לכך שממאמן ולנסיה בגמר הצ'מפיונס-ליג, ואחרי זה מאמן אינטר מילאן, הקריירה שלו, איך לומר, לא נסקה: הוא היה מאמן נבחרת גיאורגיה – איתה הוא לא ניצח אפילו משחק אחד. משם, דרך תקופות אימון באריס סלוניקי היוונית ולאחר מכן בראסינג סנטאנדר הספרדית – איתה הגיע למקום האחרון, המשך באורדוספור התורכית, על גדות הים השחור, ובעוד תקופת אימון במועדון אל-וואסל בדובאי, בליגת איחוד אמירויות ערב, ממנה פוטר אחרי ארבעה חודשים בלבד. מבחינת מצרים, הדברים היו – ברמה הפוליטית – לא מבטיחים גם כן. קופר נכנס לתפקיד ארבע שנים אחרי מהפכת כיכר תחריר וסילוק הנשיא חוסני מובארכ, שלוש שנים אחרי בחירתו של מוחמד מורסי לנשיאות, שנתיים אחרי ההפיכה הצבאית בהובלת הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, ושנה מאז הוכתר אותו אל-סיסי, הפעם כאזרח, לתפקיד נשיא מצרים.

קופר רצה מאוד לזכות באליפות היום. עד היום יש לו ברזומה שלושה גמרים – עם מאיורקה הספרדית הוא הגיע לגמר גביע אופ"א ועם ולנסיה לשני גמרים של הצ'מפיונס ליג – אבל בשלושתם הפסיד. עבורו, ניצחון היום היה יכול לשבור את "קללת הגמרים" הפרטית שלו.

תקציר המשחק בין מצרים וקמרון:

עיסאם אל-חדרי בכל זאת עושה היסטוריה

השני, עיסאם אל-חדרי, למרות שלא זכה, צריך לקבל מהר – דחוף – תואר אבירות, או כל דרגה מקבילה במצרים. השוער בן ה-44 (!!) של נבחרת מצרים, היה הכוכב, ב-ה' הידיעה של מצרים באליפות הזו. השוער, המשמש כקפטן הקבוצה, נולד בינואר 1973. הוא הוותיק משחקני הנבחרת והוא גם אחד הבודדים שזכה עם הקבוצה באליפות אפריקה הקודמת – לפני שבע שנים. אל-חדרי נולד בדומיאט, בפיצול המזרחי של הנילוס בצפון מזרח המדינה, אבל אחרי תקופה קצרה בקבוצה המקומית הוא הפך למזוהה יותר מכל עם אל-אהלי, קבוצת העם, מהבירה המצרית. הוא שיחק באל-אהלי 12 שנים רצופות, בין 1996-2008, ומאז שוטט בין כמה מועדונים מצרים, האחרון שבהם – קבוצת ואדי דגלה הקאהירית. בנבחרת, על כל פנים, הוא היה השוער הבולט במצרים, כשמשנת 1996 ועד היום רשם 154 הופעות.

בגיל 44 הפך אל-חדרי לשחקן המעוטר ביותר באפריקה – אין עוד שחקן ששיחק בחמישה גמרים של היבשת. ספק אם יש עוד הרבה שחקנים ששיחקו בחמש אליפויות. באינספור הראיונות שנתן הוא הזכיר שוב ושוב את העיניים שנושאים אליו צעירי הקבוצה, חלק מהם בגילה של בתו הבכורה. "אני מספר להם סיפורים על נצחונות העבר", הוא אמר, "על איך עשינו זאת, ועל איך ניצחנו. זה נותן להם מוטיבציה".

מוטיבציה, אם לשפוט לפי התוצאות, לא הייתה חסרה לאל-חדרי. הסיפור שלו באליפות הוא לא פחות ממדהים: הוא היה אמור להיות השוער השלישי של נבחרת מצרים, אבל פציעה של השוער השני, שריף אכראמי, לפני תחילת האליפות הותירה את מצרים עם שני שוערים בלבד. לאחר מכן, במשחק הראשון של מצרים בטורניר, 25 דקות אחרי שהחל המשחק בין "הפרעונים" לנבחרת מאלי, נפצע השוער הראשון של הנבחרת המצרית, אחמד אל-שינאווי, ואל הדגל – אל השער – נקרא עיסאם אל-חדרי. הוא שבר אז את השיא של השחקן המבוגר ביותר המשחק בנבחרת, ולכן גם כשאתמול היו דיווחים כי לשוער המצרי יש חום של 39 מעלות, לא היה לאף אחד במצרים ספק כי אל-חדרי יעשה הכול כדי להוביל את הפרעונים לניצחון. הכול היה כבר מוכן לכך שההיסטוריה תיעשה.

> אום אל חיראן, והמשפט האומלל של גלעד ארדן

קיווה שההמונים יצאו לרחובות, ולא כדי להחליף אותו. עבד אלפתאח אל-סיסי (פליקרC BY-SA 2.0 Erin A. Kirk-Cuom)

עבד אל-פתאח אל-סיסי והתקווה שבכדור

והשלישי, איך לא, הוא נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי. הנשיא, שמודע היטב לכוח של הכדורגל – הן לזה המאחד, אופיום להמונים יהיו כאלו שיגידו, והן לזה המאיים, כהצטברות של כוחות צעירים ומודעים פוליטית – עשה בשנים האחרונות צעדים רבים שקשורים למשחק. מצד אחד, דיכוי המחאה שעלולה לעלות מהמגרשים, בין היתר דרך הוצאתם מחוץ לחוק – באשמת "טרור" – של ארגוני האוהדים (ה"אולטראס") של אל-אהלי ואל-זמאלכ. מצד שני, ניסיון להשקיע משאבים במשחקי הנבחרת כגורם מאחד.

ולכן, נדמה שמלבד 90 מיליון מצרים, היה אחד שייחל לניצחון על רקע המצב הפוליטי במדינה. אחרי תקופה ארוכה של אי-יציבות, כולל מחאות מלמטה, ותחושה של איבוד הכבוד הלאומי – כפי שבא לידי ביטוי בין היתר בסרטון הטוּק-טוּק המפורסם, שש שנים מאז תחילת מחאות האביב הערבי במצרים, חמש שנים מאז אסון הכדורגל בפורט-סעיד (שהיה קשור לאי היציבות הפוליטית במדינה), סגירת ליגת הכדורגל במצרים לכמעט שנתיים תמימות, משחקים רבים ששוחקו ללא קהל, ובמקביל – מחאות, ניסיונות הפיכה, הפיכות, וגל מחאות שנמשך עד היום – ממחאות נגד יוקר המחיה ועד מחאות נגד מכירת האיים טיראן וסנפיר לסעודיה – א-סיסי בוודאי קיווה שניצחון באליפות אפריקה בגאבון ייתן לו מעט שלווה. אחרי טורניר שבו מצרים לא הלהיבה יותר מדי, ניצחונות דחוקים של שער ועוד ניצחון בפנדלים (שתי עצירות של אל-חדרי) על בורקינה-פאסו המצוינת בחצי הגמר, למיליוני מצרים, ובצדק, היה בעיקר חשוב לנצח הערב.

בהודעה שמסר אחרי ההפסד אמר הנשיא המצרי כי "אני מביע את הערכתי לכל שחקני הנבחרת הלאומית בכדורגל על הופעתם המכובדת[…] הדבקות של השחקנים והנאמנות שהפגינו למולדתם עוד יובילו לניצחונות נוספים בעתיד הקרוב, אינשאללה". בהודעתו שם אל-סיסי את הדגש על המולדת ועל הנבחרת ועל הדבקות במשימה, שכן הוא יודע היטב עד כמה ההקבלה ברורה – ועד כמה גם הוא זקוק לניצחונות, בכל זירה שהיא, בעתיד הקרוב. אבל הופעה מכובדת אינה מספיקה. The winner takes it all, יודע אל-סיסי. הוא בוודאי חלם על המיליונים שייצאו לרחובות – ושלראשונה מזה כמה וכמה שנים יעשו זאת כדי לחגוג ולא כדי להחליף את השלטון. אבל זה כבר לא יקרה. הכדורגל, בכל מקרה, היה כנראה הדבר האחרון שעוד יכול היה לגרום לזה להתרחש.

> פליטת הפה שחושפת את כוונותיו האמיתיות של נתניהו בגדה המערבית

הפוסט מצרים הפסידה בגמר; קמרון היא אלופת אפריקה בכדורגל הופיע ראשון בשיחה מקומית

כתבו: ענבל בן יהודה ורועי כנפו

אליפות אפריקה לאומות 2017, שנערכה בגבון, הסתיימה זה מכבר בניצחון 2-1 של קמרון על מצרים. בפוסט מרתק של יוני מנדל שפורסם בשיחה מקומית בבוקר שאחרי הניצחון, הוא סקר את היבטיו הספורטיביים והפוליטיים של הטורניר מבחינת מצרים, שהנבחרת שלה בהחלט סיפקה סיפורים מעניינים. כמי שעוסקים ומתעניינים גם באפריקה שמדרום לסהרה, חשבנו לסכם את הטורניר בקצרה ולהאיר כמה נקודות לגבי משמעותו הפוליטית, בפרט לאור תוצאת הגמר, מבחינת מדינות כמו קמרון המנצחת, ושכנתה של מצרים – סודאן.

ניתן לסכם שהטורניר הנוכחי של אליפות אפריקה, שמתקיימת מדי שנתיים, היה מהטובים והמפתיעים ביותר שנערכו בשנים האחרונות. מספר נבחרות בלטו בהיעדרותן מהטורניר, כמו ניגריה, שזכתה באליפות אפריקה 2013 ונחשבת אחת הנבחרות החזקות ביבשת, ודרום אפריקה שבדרך כלל נחשבת לנבחרת חזקה באפריקה. במקומן התחרו נבחרות כמו גינאה-ביסאו, זימבבואה ואוגנדה, שלא תלו בהן ציפיות. באופן כללי שלב הבתים היה שוויוני יחסית, כאשר לא הייתה אף נבחרת שלא הבקיעה שער, וכל הנבחרות, גם החלשות ביותר, השיגו לפחות נקודה אחת.

> מצרים הפסידה בגמר; קמרון היא אלופת אפריקה בכדורגל

משפחה מצרית בזמן המשחקים באליפות אפריקה (צילום: Mark Fischer/CC 2.0)

ההפתעות הגדולות הגיעו דווקא מהנבחרות שציפו מהן להגיע רחוק בטורניר וכשלו בכך. הנבחרת הביתית של גבון נחשבה לכזו שיכולה להיות כוח משמעותי בטורניר, כשהיא מחוזקת בחלוץ-העל פייר אמריק אובאמיאנג – ובוודאי במגרשים הביתיים החדשים, שמרביתם נבנו על ידי סין והיו בסטנדרט גבוה יחסית למרבית הטורנירים הקודמים של אליפות אפריקה.

גבון סיימה את שלב הבתים עם שלוש תוצאות תיקו והודחה בביתה בשלב מוקדם, מה שעורר אכזבה ותרעומת על ההוצאות הכבירות שהוציאו בגבון על משחקי האליפות. הפתעה נוספת היא ההדחה של נבחרות אלג'יריה, שכמעט הדיחה את גרמניה בשמינית גמר מונדיאל 2014, וחוף השנהב – אלופת אפריקה לשנת 2015 – כבר בשלב הבתים. הטורניר האחרון לימד אותן כי אסור לזלזל בנבחרות החלשות.

המתיחות בקמרון, והיריבות ההיסטורית בין שחורים וערבים באפריקה

משחק הגמר שנערך בין "הפרעונים" של מצרים (אל-פראענה) לבין "האריות הבלתי ניתנים להכנעה" של קמרון (The Untamable Lions) נתפש כהזדמנות של המצרים להשלים זכייה רביעית ברציפות בטורנירים של אליפות אפריקה בהם השתתפו, לאחר שנעדרו משלושת האחרונים. המצרים הובילו 1-0 משער של מוחמד אל-נאני, אך הקמרונים שהיו בסגל חסר לא ויתרו, ושער של המחליף ניקולאס נקולו סידר שוויון, כשכבר היה נראה שהגמר הולך להארכה. בדקה ה-88, הקפצה מרהיבה עם העקב של וינסנט אבובאקר מעל המגן שלו, ובעיטת טיל לרשת מקרוב, הכניעו את השוער המצרי המדובר עסאם אל-חדרי בן ה-44, ונתנו את האות לחגיגות בערים הגדולות של קמרון – יאונדה ודואלה, ולעצב עמוק בקהיר, שם התארגנו מראש עם זיקוקי דינור ובמות לחגיגות.

עבור קמרון, הניצחון מגיע בתקופה מתוחה. מתחילת המאה העשרים ועד מלחמת העולם הראשונה היה האזור תחת שליטה קולוניאלית גרמנית. בסוף המלחמה הוא חולק בין צרפת, ששלטה על רוב קמרון, לבריטניה ששלטה על חלק קטן יחסית. הרפובליקה של קמרון כיום כוללת איחוד בין האזורים, כשדוברי הצרפתית מהווים את הרוב על דוברי האנגלית, ומצד האחרונים נשמעות טענות להדרתם הפוליטית והלשונית. מחאה של דוברי אנגלית בנושא החלה בשנה שעברה והחריפה במהלך חודש ינואר האחרון, בו התקיים טורניר האליפות. בתגובה להפגנות ולשביתות, הממשלה חסמה את האינטרנט באזורים דוברי האנגלית לפני כשלושה שבועות, ונראה כי האינטרנט עדיין מושבת נכון לכתיבת שורות אלו.

קפטן הנבחרת הלאומית של קמרון, בנג'מין מוקנדג'ו, אמר בשם הקבוצה כי הם "מקווים שהמתיחות תסתיים בקרוב". הוא הביע תקווה כי האהבה של הקמרונים לכדורגל והנצחון באליפות אפריקה יצליח לאחד את המדינה. זוהי הזכייה החמישית של קמרון באליפות אפריקה לאורך השנים, מה שהופך אותה לנבחרת המוצלחת ביותר אחרי מצרים, שזכתה שבע פעמים עד כה. קמרון אף ידועה כנבחרת שהצליחה להעפיל למשחקי גביע העולם בכדורגל פעמים רבות.

אחת הסוגיות המעניינות בפוליטיקה היבשתית, הנוגעת לטורניר הספציפי הזה ובפרט למשחק הגמר, היא המתח הקיים בין ערבים לשחורים באפריקה. כדורגל הוא לא רק משחק אלא גם עניין פוליטי לחלוטין בימינו, ואותן סוגיות שמעסיקות את הפוליטיקה היבשתית תדיר מחלחלות גם לזירה הספורטיבית. כך למשל לפני שנתיים, כאשר מרוקו סירבה לארח את טורניר אליפות אפריקה כפי שהייתה אמורה בשל התפרצות מגפת האבולה בשלוש מדינות במערב אפריקה, היא הואשמה על ידי גורמים שונים כנגועה בגזענות. השנה, סרטון שהכין ערוץ אל-ג'זירה הביא לקדמת הבמה את המתיחות ההדדית וריכז ציוצים גזעניים בטוויטר, בעיקר של אוהדי נבחרות צפון-אפריקאיות נגד יריבותיהן מאפריקה שמדרום לסהרה.

"המצרים אפריקאים רק כשמדובר בכדורגל"

החשדנות ההדדית נוגעת להיסטוריה ארוכה של סחר ערבי בעבדים שחורים וגזל משאבים, שהתבצע באזורים בהם נפגשו אוכלוסיות אפריקאיות ערביות ושחורות. תפיסות גזעניות הכרוכות בכיבוש ובשעבוד מושרשות בקרב רבים גם כיום, ומחזקות את תחושת ההפרדה הגאוגרפית שמכתיב מדבר הסהרה בין צפון-אפריקה לשאר היבשת. הזיקה החזקה של מדינות צפון-אפריקה לעולם הערבי ולמזרח התיכון על בסיס לשוני, אתני-תרבותי ופוליטי, משחקת גם כן תפקיד בכינון התפיסה בקרב אפריקאים רבים כי מרבית הערבים ביבשת אינם מרגישים "שייכות" לאפריקה.

יש לציין שבכל מדינות צפון-אפריקה קיימות אוכלוסיות שחורות רבות – הן כתוצאה מההיסטוריה של סחר העבדים והן כתוצאה מתהליכי הגירה אחרים, חלקם מאוחרים הרבה יותר. גם במדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה חיים מהגרים מרחבי העולם הערבי – למשל מסוריה ולבנון. מדינות רבות ברצועת הסאחל שלאורך מדבר הסהרה ומדרום לו ממזרח למערב היבשת משלבות בתוכן אוכלוסיות ומאפיינים ערביים ואפריקאים שחורים כאחד – לעתים באופן שנוי במחלוקת ואלים.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סודאן. אין לטעות ולומר שהשסע הערבי-אפריקאי הוא חזות הכול במשבר הפוליטי ובמלחמות האזרחים בסודאן, אולם יש לו חשיבות מרובה. השסע הזה צבר תאוצה לא רק במלחמה מול אזור הצפון לדרום הנוצרי הלא-ערבי, אלא גם בצפון המוסלמי כמעט כולו והערבי בחלקו, למשל בחבל דארפור. על רקע זה ניתן להסביר את שמחתם של סודאנים דארפורים רבים בניצחונה של קמרון, המרוחקת מסודאן כאלפיים קילומטרים, על מצרים השכנה הקרובה.

> הדילמה של השחקן הערבי: לשתוק בהמנון או לעבור לליגה הפלסטינית

The African Cup has just started – and racism is winning. pic.twitter.com/Yeodvg8bwb

— AJ+ (@ajplus) 17 בינואר 2017

אנואר סולימאן, פליט מדארפור השוהה בישראל, מספר מדוע הוא ורבים מחבריו עודדו את נבחרת קמרון והיללו את ניצחונה: "המדינות הערביות באפריקה, למשל אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, מצרים ואפילו לוב – כולן תומכות אחת בשנייה. הן עושות זאת מטעמי גזענות. בגלל זה אנחנו תומכים במדינות אפריקה… זה חלק מהמאבק בין שני העמים. חוץ מזה, קמרון תמיד משחקת בינלאומי, משחקת טוב ולוקחת את השם של אפריקה קדימה. אנשים תומכים בקמרון לא רק כי הם אפריקאים, אלא גם כי הם משחקים טוב.

"נכון שהמצרים בתוך אפריקה כשהם משחקים כדורגל, אבל רק שם. מבחינת הפוליטיקה, התרבות והכל הם ממשיכים להיות מדינה ערבית. במצרים יש אנשים שעדיין אומרים 'אנחנו חלק מהפרעונים (מנקודת המבט של מצרים העתיקה כממלכה אפריקאית – ע.ב.י), זה ההיסטוריה שלנו', והם נלחמים בשביל זה, אבל מדובר במספר מאוד קטן של אנשים".

התפתחות קטנה וחשובה בנוגע לטורניר הנוכחי מהזווית הישראלית היא שלראשונה מזה שנים הוא שודר בעברית בערוצי ספורט 5, וזאת לאחר שבמשך שנים נאלצו אוהדי כדורגל מאפריקה להסתפק בערוצים זרים ובשידורי אינטרנט. מכיוון שלא נוטים באזורנו להתייחס ברצינות לכדורגל מאפריקה יש לברך על המהלך, גם אם נראה היה לעתים כי כמה מהשדרנים ביצעו את עבודתם מתוך אילוץ (למעט אייל לחמן הידען והמבריק). בנוסף, אליפות אפריקה סוקרה השנה לראשונה באופן נרחב ביותר בעברית באתר "דבר ראשון", ועל כך מגיע להם ציון לשבח.

ענבל בן יהודה היא עמיתת מחקר העוסקת באפריקה ב"פורום לחשיבה אזורית", בלוגרית בשיחה מקומית ופעילה חברתית.

רועי כנפו הוא סטודנט לתואר שני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, חוקר יחסי ישראל וזמביה ופעיל חברתי.

> כשגרנט פגש את א-סיסי: המשחק בין גאנה למצרים הוא הרבה יותר מכדורגל

הפוסט שחורים נגד ערבים? מה שרוחש מתחת אליפות אפריקה בכדורגל הופיע ראשון בשיחה מקומית

כותב אורח: רן שמעוני

לפני כשבועיים וחצי הסתיימה אליפות אפריקה 2017 שנערכה בגבון. ערוץ הספורט רכש את זכויות השידור, והחל לקדם באינטנסיביות את האליפות מפני שאף אחד פה לא באמת רוצה לראות אותה (כפי שעשה עם פוטבול אמריקאי וענפים נוספים). כחלק מקידום האליפות, לקראת השידורים הפיק ערוץ הספורט קליפ מיוחד עם הזמר הישראלי אליזה אקוונדו (במוצאו מחוף השנהב), עם קצב מסחרר ומילים שמזמינות את הצופה להתמכר לקסם האפריקאי, ולדבריהם – "לגלות עולם חדש של כדורגל".

> מצרים הפסידה בגמר; קמרון היא אלופת אפריקה בכדורגל

אוהד כדורגל ממצרים בעת משחקי אליפות אפריקה (צילום: ויסאם נסאר, פלאש90)

במהדורה הלילית של חדשות הספורט הקפידו לשדר מדי לילה רגעים ביזאריים ממשחקי היום, דברים שיכולים לקרות "רק באליפות אפריקה". למעשה, בכך הצטרף ערוץ הספורט לרשתות החברתיות השונות בהן הוצפנו במסר זהה, לעתים במובלע ולעתים במפורש; שוער שנפצע כשניגש לבעיטת שוער, מרימי אלונקה שהפילו שחקן פצוע, קריין מצרי אקספרסיבי שיצחיק את כולנו. כל אלו – שנאספו בחיפוש ראשוני ביותר – מייצרים תמונה כביכול משעשעת, אך בעיקר נבערת ונחותה של אליפות אפריקה. ערוץ הספורט מבהיר לצופיו כי אין מדובר בסיקור ליגת האלופות או בפלייאוף ה-NBA, אלא בחיקוי אפריקאי חיוור למודל מערבי מצליח. כל אלו, אם כן, עונים על הגדרתו של אוריינטליזם.

מה שממשותף לכולכם הוא שאינכם אנשי "המערב"

"אוריינטליזם" הוא מערך של השקפות ודימויים הבאים לידי ביטוי באומנות, מחקרים אקדמיים, וכן, גם בספורט. אותם דימויים מרכיבים לבסוף מערכת ידע אחידה שמשרתת את תהליך הכפפתו של המזרח אל המערב. ההנחה היא כי בין המערב למזרח ישנם הבדלים מהותיים, ואנשי המזרח הם שונים בתפישתם והכרתם מאנשי המערב.

את המונח "אוריינטליזם" טבע אדוארד סעיד בספרו הנושא את אותו השם בשנת 1978, אך גם היום ב-2017 העולם שופע בתפיסות אוריינטליסטיות, חלקן כה שגורות בלשון הדיבור שאנחנו כלל לא מבחינים בהן; עצם ההבחנה בין מערב למזרח (אגב – מזרחי ומערבי, ביחס למה?) מתבססת על הנחה כי ישנם הבדלים מהותיים בין אותו "מערב", קרי מערב אירופה וארה"ב לבין ה"מזרח" המכיל בתוכו לא פחות משלוש יבשות, וכולל את מדינות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. בנוסף, אותה הבחנה למעשה טוענת כי יש מן המשותף בין עמי המזרח, קווי דמיון כלשהם שמצליחים לעקוף או למחוק אלפי קילומטרים, שפה, תרבות והיסטוריה שונות. אך בראש ובראשונה, בעיני המערב, המשותף לכל עמי המזרח הוא שהם אינם אנשי המערב – שונים בטבעם, ביכולותיהם ובשאיפותיהם.

סיקורה של אליפות אפריקה 2017 מהווה מפגן אוריינטליזם מפואר שלא היה מבייש את המאה ה-19. פרשן הכדורגל, שחקן ומאמן העבר שלמה שרף פטר עצמו בתכנית יציע העיתונות מניחושים – שנערכים בחסות חברת הימורים – על תוצאות אליפות אפריקה כשאמר "לא יודע, זה לא מעניין אותי". קדימונים לאליפות אפריקה בערוץ הספורט ומחוצה לו, בחרו שוב ושוב להתרכז בשכונות העוני, בילדים משחקים בכדורגל עשוי סמרטוטים, כולם מחייכים חיוך רחב, ובדימויים כמו "סבא שנרדם על המפתן בצהריים", כפי שנכתב בג'ינגל של ערוץ הספורט. ניתן להקל ראש בכל אותם ייצוגים של אפריקה, אותם ספגנו בהזדמנויות רבות על פני שנים לא-מעטות, שכן אפריקה אכן נראית בעינינו "צבעונית" ו"תוססת" ו"מסתורית", אבל הייצוגים הללו מאפשרים ומשרתים תרבות עולמית ומדיניות שמתירה זוועות, נחשלות ופשעים במדינות רבות.

מסגורה וארגונה של אליפות אפריקה תחת שכונות עוני, תחת תמונה של אדם זקן, ספק עצלן ספק חסר-מעש שנרדם בפומבי בשעות הצהריים, ותקריבים על אפריקאים שמחייכים בתמימות וללא סיבה נראית לעין נוספות לכל אותם ייצוגים שעיצבו עבור רבים מאיתנו את "אפריקה". סך  התמונות הללו שמייצג את אפריקה, תמונות המיוצרות על-ידי אמצעי התקשורת בישראל ובעולם, וממילא טבוע בנו ביחס לאפריקה, מאפשר את יחסי הכוח הברורים בין מערב אירופה וארה"ב לבין שאר העולם. אותה מערכת אחידה של דימויים והשקפות מאפשרת את נחשלותה של אפריקה ואת עליונותו של המערב, את התפיסה כי ישנו חוסר יכולת מובנה באפריקאים לעמוד בסטנדרטים אירופאים וכן, גם להשתעשע הלכה למעשה על חשבון אליפות אפריקה.

> שחורים נגד ערבים? מה שרוחש מתחת אליפות אפריקה בכדורגל

לספורט ולסיקורו יש כוח עצום בעיצוב תודעה ציבורית, למחוק הבדלי מעמד וגזע (גם אם לזמן המוגבל של המשחק) ולהוביל שינוי תפיסתי ופוליטי של ממש, כפי שקרה מספר פעמים בהיסטוריה האנושית. לכן, יש להבין את אליפות אפריקה 2017 ואת סיקורה כהחמצת הזדמנות; לשם שינוי, אפריקה ותוצר תרבותי שלה משודרים בפריסה עולמית, שחקנים אפריקאיים כמו מחמד צלאח ופייר-אמריק אובמיאנג מוכרים לאנשים מכל העולם ואליפות אפריקה, מטבעה כאירוע ספורטיבי, זימנה הפתעות ודרמות שמשכו צופים רבים.

כל אלו לא הספיקו על מנת לעבור את מחסום האוריינטליזם בדרך לשידור – אנשי תקשורת הספורט ואנחנו, הצופים, לא השכלנו להבין את אליפות אפריקה כפי שזו הציעה לנו; להבין אותה כמאתגרת את ייצוגיה שלה ושל אפריקה בתקשורת העולמית, מבלי שתוכפף לנוחותו של הצופה המערבי. אליפות אפריקה, על נבחרותיה ושחקניה, איננה "עולם חדש של כדורגל", חגיגות שערים ססגוניות ואפילו לא אברם גרנט. אליפות אפריקה היא עצאם אלחדרי, השוער והמנהיג הבלתי-מעורער של נבחרת מצרים, שמתנגד לחוקי הטבע ונמצא בשיא כושרו בגיל 44. אליפות אפריקה היא התמודדות מרתקת עם המתח בין שחורים לערבים באפריקה, כפי שציינו ענבל בן יהודה ורועי כנפו. אליפות אפריקה 2017 היתה אחד מן הטורנירים המפתיעים והדרמטיים ביותר של השנים האחרונות, וראוי שנבין את האליפויות הבאות, וכן את אפריקה כולה, באופן אחר.

רן שמעוני הוא סטודנט להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ובחוג להיסטוריה כללית.

> כשגרנט פגש את א-סיסי: המשחק בין גאנה למצרים הוא הרבה יותר מכדורגל

הפוסט סבא שנרדם על המפתן: כך הראו לנו את אליפות אפריקה בכדורגל הופיע ראשון בשיחה מקומית

לפני כחודש הסתיימה העונה הסדירה של ליגת הכדורגל הפלסטינית. בגדה המערבית זכתה באליפות נציגת ירושלים, מועדון הכדורגל הילאל אל-קודס, וזאת בפעם השנייה בתולדות המועדון. הזכייה באליפות הגיעה אחרי עונה מצוינת שבסופה זכו הירושלמים בתואר כשהם מקדימים את השנייה בטבלה, ת'קאפי טולכרם, בשבע נקודות. בכך השיגה הילאל אל-קודס את הכרטיס לטורניר הצ'מפיונס-ליג האסייתי.

> בפעם השניה ברציפות: ישראל הסירה את המגבלות וחברון זכתה בגביע הפלסטיני

ברצועת עזה הייתה עונה מתוחה הרבה יותר, ובסופה זכה מועדון הספורט אל-סדאקה באליפות הראשונה בתולדות הקבוצה. אל-סדאקה, מועדון הספורט העזתי הממוקם בין מחנה הפליטים א-שאטי לאזור שייח' רדוואן, זכה באליפות על חודה של נקודה, כשהוא מקדים את שתי הקבוצות מרפיח שדלקו אחריו: שבאב רפיח וח'דמאת רפיח. כאן תוכלו לצפות בתקציר המשחק האחרון של העונה (ניצחון של אל-סדאקה 2-1 על מחנה הפליטים א-שאטי, כולל הפריצה המסורתית למגרש עם שריקת הסיום).

כעת, למעשה, נותר רק המאבק על הכרטיס השני לצ'מפיונס-ליג האסייתי, והוא יוכרע בקרוב מאוד. "גביע הזהב" הפלסטיני, המפגיש בין מחזיקת הגביע ברצועה לבין מחזיקת הגביע בגדה – משחק שעולה בדרך כלל לכותרות בגלל שישראל מונעת את תנועת השחקנים ואנשי הצוות הפלסטיניים בין שני האזורים – יתקיים במהלך יולי.

מחזיקת הגביע ברצועה היא שבאב רפיח, אחרי שניצחה בגמר 2-0 את ח'דמאת רפיח (לצפיה בתקציר) והיא תשחק נגד המנצחת בגמר הגביע של הגדה, שיתקיים הלילה באצטדיון דורא הבינלאומי. על כל המתח הכרוך במשחק גמר גביע, מצטרפת הפעם מורכבות נוספת, שכן המשחק יהיה דרבי חברוני בין שתי הקבוצות בעיר – שבאב אל-ח'ליל ואהלי אל-ח'ליל.

דרבי חברוני שיסתיים אחרי חצות הלילה

אל-אהלי חברון זכתה בגביע הפלסטיני בשנת 2015 ובשנת 2016, וכעת מחפשת תואר שלישי רצוף. היא ניצחה בחצי גמר הגביע את ואדי אל-ניס מאזור בית לחם בתוצאה 2-1. שבאב אל-ח'ליל מבקשת לפצות את אוהדיה על אבדן כתר האליפות, בו זכתה בשנה שעברה. היא מגיעה למשחק אחרי ניצחון על שבאב סמוע מאזור דרום הר חברון בתוצאה 1-0. משחק הגמר יתקיים בשעה 22:30, על מנת לאפשר לכל האוהדים הצמים את צום הרמדאן לסיים את ארוחת האפטאר, ולהגיע למשחק.

גמר הגביע בעזה. הזוכה הלילה תשחק נגד שבאב רפיח:

עמודי הפייסבוק של שני המועדונים מביעים אמונה עזה בניצחון קבוצתם. חיאן אל-קוואסמי, יו"ר מועדון הכדורגל אהלי אל-ח'ליל, קרא באתר לאוהדי הקבוצה ולכל אוהבי "אל-קלעה אל-חמראא" ("המבצר האדום", הכינוי של אל-אהלי בגלל צבע הקבוצה) להגיע בהמוניהם. מאמן אהלי אל-ח'ליל סלמאן עמר, קפטן הפועל ירושלים לשעבר ואחד הסמלים הכי מובהקים של האוהדים האדומים בירושלים, אמר בריאיון לאתר "כורה" כי למרות שהפסיד בגמר בשנה שעברה (עם הילאל אל-קודס) הוא מאמין שהשנה ניתן להשיג את התואר, בשל העובדה שבקבוצה הנוכחית שהוא מאמן יש תנאים טובים יותר, ניהול טוב יותר ושחקנים חזקים יותר.

אך גם בקבוצה היריבה לא שוקטים על השמרים. מאמן שבאב אל-ח'ליל ראאד עסאף הגיע במהלך השבוע מירדן. המאמן, הנושא תעודת זהות ירדנית, הביע ביטחון רב ביכולתם של שחקניו לזכות בתואר. באתר של שבאב אל-ח'ליל ביקשו מהאוהדים להגיע למשחק עם חולצות לבנות. הם הבטיחו כי מחוץ לאצטדיון תתקיים מכירה של צעיפים לבנים של "אולטראס ח'לילי", מרצ'נדייז של אוהדי האולטראס של שבאב אל-ח'ליל.

האהדה לקבוצות, חשוב לציין, לא נובעת מנטייה פוליטית או חברתית, ואף לא מאזורי מגורים. אתר החדשות הפלסטיני "מען" פרסם ריאיון עם ח'מיני אל-אטרש, המנהל הספורטיבי של מועדון הספורט שבאב אל-ח'ליל, שהתייחס לנושא חלוקת האוהדים בעיר והיריבות בין שתי הקבוצות. לפי אל-אטרש, "היחסים בין שתי הנהלות הקבוצות מצוינים… אנחנו חיים בעיר אחת, משחקים באותו מגרש ביתי, ואוכלים מאותו הסיר… זה טבעי מאוד שבבית אחד בחברון יחיו אוהד של שבאב אל-ח'ליל לצד אוהד של אהלי אל-ח'ליל". דברים באותה הרוח אמר גם כפאח אל-שריף, חבר הנהלת מועדון הכדורגל אהלי אל-ח'ליל. חשוב לציין ששבאב אל-ח'ליל הוא מועדון ותיק יותר, ולפיכך נהנה מתמיכה מסיבית יותר של אוהדיו לאורך השנה, המגיעים באלפים לעודד את הקבוצה. מנגד, לאל-אהלי יש בסיס אוהדים צנוע יותר.

ובינתיים, בנבחרת הלאומית הפלסטינית…

גמר הגביע מתקיים בתקופה טובה של הכדורגל הפלסטיני – אחרי שני ניצחונות של הנבחרת הלאומית הפלסטינית: 3-0 נגד האיים המלדיביים, ו-2-1 נגד עומאן, במשחק שהתקיים בשבוע שעבר. כרגע פלסטין ממוקמת במקום הראשון בבית מס' 4, במוקדמות אליפות אסיה לאומות, שתיערך ב-2019 באמירויות. בחודש ספטמבר תארח פלסטין את נבחרות בהוטאן והאיים המלדיביים לשני משחקים ביתיים שאמורים להיות קלים, לפחות על הנייר.

> הדילמה של השחקן הערבי: לשתוק בהמנון או לעבור לליגה הפלסטינית

הפוסט דרבי חברוני לאור הזרקורים: גמר הגביע של הגדה יתקיים הלילה הופיע ראשון בשיחה מקומית

רק סמוך לשעה 1:00 בלילה הוכרע אמש, שבת, משחק גמר הגביע של הגדה המערבית, אשר החל בשעה 22:30 בשל צום הרמדאן. המשחק, שהיה זהיר מאוד מצד שתי הקבוצות, שעלו בהרכבם עם חלוץ בודד, הסתיים בתוצאה 0-0. רק בשלב הפנדלים הצליחו השחקנים לכבוש את שער היריבה, כששוערה של אהלי אל-ח'ליל, עזמי אל-שוויקי, מצטיין. השוער, יליד ירדן, עצר שני פנדלים וכבש פנדל אחד בעצמו, ובכך הפך לכוכב הניצחון של אל-אהלי. הקבוצה החברונית שברה בניצחונה שיא פלסטיני חסר תקדים כשזכתה בגביע הגדה המערבית בפעם השלישית ברציפות. תמונות מחגיגות הניצחון ניתן לראות כאן בעמוד הרשמי של אהלי אל-ח'ליל.

השנה מאמן את אהלי אל-ח'ליל קפטן הפועל ירושלים לשעבר, סלמאן עמר. השחקן, יליד בית צפאפא, שהיה לסמל אדום של קבוצת הפועל בירושלים, ושרפרטואר השירים של קבוצת הפועל קטמון כולל גם הוא שירי הערצה רבים לכוכב העבר, אימן בשנה שעברה את הילאל אל-קודס, אך הפסיד איתם בגמר הגביע. השנה כבר הצליח עמר לעמוד במשימה ולהביא הביתה גביע. הנה כאן תמונה שלו חוגג לאחר המשחק עם שחקניו. כעת, מלבד התואר, צפוי לו ולשחקני אל-אהלי משחק היסטורי, "גביע הזהב הפלסטיני", בו נפגשות מחזיקת הגביע של הגדה המערבית עם מקבילתה בעזה, לשני משחקים (אחד בעזה ואחד בגדה).

השנה מחזיקת הגביע של רצועת עזה היא קבוצה שבאב רפיח, והמשחקים יתקיימו ככל הנראה בחודש יולי. זהו מפגש הספורט היחידי המתקיים כל השנה בו מתאפשר לפלסטינים, המשחקים בשתי ליגות נפרדות, להיפגש. המשחק עולה בדרך כלל לכותרות, לאחר שכניסתם של חלק מהשחקנים נמנעת על ידי ישראל, דבר שעולה לאחר מכן לדיון בפיפ"א, בדיונים נמשכים הנוגעים לפיתוח הספורט הפלסטיני ולמכשולים שמציבה ישראל בנושא זה.

> עזבתי את עזה, אבל עזה לא עוזבת אותי

מחזיקת הגביע בפעם השלישית ברציפות, קבוצת אל-אהלי חברון (גמר 2015. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיטות הפנדלים

את קרב הפנדלים פתחה שבאב אל-ח'ליל, ששיחקה בצבעה הלבן המסורתי. תאמר טאטור, החלוץ הנושא תעודת זהות ישראלית וששיחק בעבר בנצרת, בעט חזק לפינה השמאלית, אך עאזם אל-שוויקי המצוין הצליח להדוף. לאחר מכן בעט מוחמד סאלח, המגן הפלסטיני המשחק גם בנבחרת, בעיטה חזקה שפגעה במשקוף והותירה את התוצאה על כנה 0-0. את השער הראשון כבש מוהנד פנון, קשר הנבחרת הפלסטינית, כשבעט חזק לפינה השמאלית וקבע 1-0 לשבאב אל-ח'ליל. לאחר מכן, החל המהפך של אל-אהלי. השוער, עזמי אל-שוויקי, היה הבועט הבא. הוא לקח ריצה ארוכה וכבש בבעיטה שטוחה לפינה השמאלית. 1-1.

אחריו עלה שוער שבאב אל-ח'ליל, ע'אנם מחאג'נה, אך הוא בעט למשקוף. אחמד חרבּי, יליד אום אלפחם, המשחק כבלם של נבחרת פלסטין, היה הבועט הבא והצליח להעלות את אל-אהלי ליתרון 2-1, כשבעט בחצי גובה לפינה השמאלית. עודאי ח'רובּ, הקשר של שבאב אל-ח'ליל, בעט אחריו, אך השוער אל-שוויקי הצליח להדוף. את הבעיטה הבאה לקח איברהים אל-חבּיבּי, החלוץ העזתי המצוין של אהלי אל-ח'ליל, שהקפיץ בקור רוח מעל השוער, קבע 3-1, ושלח את שחקני אל-אהלי ואת סלמאן עמר לחגוג על כר הדשא.

קרב הפנדלים אהלי אל-ח'ליל נגד שבאב אל-ח'ליל:

הפוסט יא חביבי: אהלי אל-ח'ליל וסלמאן עמר זכו בגביע הפלסטיני הופיע ראשון בשיחה מקומית

לאבא שלי יש סיפור מוכר שעולה כל פעם שהוא ואני מדברים על כדורגל. הסיפור הוא שעד שנות השבעים לא היה בכפר שלנו, פרדיס, מגרש כדורגל, ורבבות של גברים ונשים נהגו לעשות את דרכם ברגל עד למגרש של הישוב השכן זיכרון יעקב, שם היו מעודדים את קבוצת מכבי פרדיס במשחקי הבית שלה שהתקיימו מחוץ לכפר. הסיפור הזה הוא כל כולו על אהבת הכדורגל אצל אנשי ונשות פרדיס.

קרנה של מכבי פרדיס, שרשמה בעברה הצלחות יפות בליגות הנמוכות, דעך עם השנים, ולצד הדעיכה של מכבי, הספורט בפרדיס – על שלל ענפיו – לא רשם התרוממות. מחסור בתקציבים והזנחה במתקנים התבטאו למשל במצבו של מגרש כדורגל רעוע שהוזנח במשך שנים ולא היה כשיר לשימוש בליגות הישראליות, ובשל כך רק בני מזל באמת הצליחו לעסוק בתחום ספורט שהוא אהוב עליהם ולהשתלב במסגרות מחוץ לכפר.

אוהד הפועל בני פרדיס במשחק מול הפועל בני כאבול (באדיבות אחמד עאדל אבו ערישה)

אבל בשנים האחרונות מתחולל שינוי איטי לטובה ופתאום יש שוב סיבות לשמוח: הספורט בכפר חזר לחיים, ולא רק בכדורגל. לפרדיס היום יש למשל קבוצת כדורסל נערות מוצלחת ואלוף ארצי באגרוף תאילנדי ששמו האני ח'ליל. בענייני כדורגל, הכפר התחדש במגרש שעונה על כל הקריטריונים של התאחדות הכדורגל והוא משמש כמגרש בית, לא רק עבור מכבי פרדיס שחזרה מפירוק ונמצאת בליגה ג', אלא גם עבור הלהיט החדש של הכפר, הפועל בני פרדיס מליגה ב', שמתמודדת על עליה לליגה א'.

מי שיסתובב בשבוע הקרוב בכפר, יגלה ששיחת היום בבתי הקפה וברחוב אחידה ומאחדת, והיא משחק העלייה שיתקיים בשבוע הבא בנצרת בו תתמודד הפועל פרדיס מול הפועל מגדל העמק מליגה א', שמצדה תיאבק על הישארות בליגה. ניצחון של הפועל ישאיר את מגדל העמק בליגה ב' ויבטיח לקבוצה עליה לליגה א', לראשונה בהיסטוריה.

אתמול (שישי) זכתה הפועל לכרטיס הנכסף להתמודדות על העלייה לאחר ניצחון 1-0 מול הפועל בני כאבול. למשחק שהתקיים בנצרת הגיעו מעל 1500 אוהדים שהריעו לקבוצה ודחפו אותה במשך 90 דקות מורטות עצבים. הקהל שהריע, קפץ ושר היה מעורב ומגוון, היו שם אוהדים יהודים וערבים שעמדו זה לצד זה באותה התרגשות ובאותה ציפייה שקבוצתם תנצח. אין הדבר מפליא, שכן הפועל היא קבוצה מגוונת עם שחקנים מכל הקשת החברתית והאתנית בארץ, יהודים וערבים. אחד מכוכבי הקבוצה הוא השחקן שי מואטי, שבעברו שיחק בבית"ר ירושלים. לצדו משחקים גם שלושה אתיופים ושחקן נוצרי. האם לא די בעובדה זו כדי להבין שכדורגל יכול להוות קרקע פוריה ונוחה לעתיד שבו יכולים להיות כאן חיים משותפים, נעימים וטובים?

באיזו עוד קבוצה משחקים יהודים, נוצרים ומוסלמים זה לצד זה? הפועל בני פרדיס אחרי הזכיה מול הפועל בני כאבול (באדיבות אחמד עאדל אבו ערישה)

קשה לתאר את עוצמת השמחה של השחקנים ושל הקהל עם שריקת הסיום, דרך ארוכה עברו הן השחקנים והן התושבים של הכפר עד שהגיעו למעמד המכובד הזה, דרך שגבתה מאמצים רבים של הקבוצה שהתגבשה רק בשנים האחרונות, לצד התגייסות חסרת תקדים מצד תושבי הכפר לשם תמיכה בקבוצה. מאמצים לא מעטים הושקעו גם מצדם של ראשי המועצה – המנוח יונס מרעי אבו כמאל שהלך לעולמו בשנת 2016, וממשיך דרכו אחמד ברייה – על מנת לקדם בניית אצטדיון עירוני חדשני שעונה על הקריטריונים של ההתאחדות לכדורגל ושישביע את תאוות הכדורגל האינסופית של התושבים והתושבות. רבים וטובים אחרים סייעו לקידום הקבוצה, אחד הבולטים שבהם הוא ח"כ עיסאווי פריג' שמקפיד לדחוף את הקבוצה ולקדם אותה בלי הפסקה.

כתושב הכפר, יש בי תחושת גאווה למקום ולמרחב אותו מאפשרת הקבוצה של הפועל בני פרדיס. שנים של קשיים והזנחה, שנים של ציפייה, שנים של מחסור והיעדר תקציבים ומתקנים, הסתיימו עם עלייתה של פנינת ספורט בנוף המקומי. משמח אותי לראות את הגיוון, את האחווה ואת הקרבה שמתנקזות לכר הדשא ללא משוא פנים, בלי גזענות, בלי שנאה, ובלי טינה. כשזה קורה דווקא אחרי שנים מאוד קשות לספורט של פרדיס, אז התחושה החמימה שעוברת בלב היא נעימה במיוחד ומותירה תיאבון לעוד. מי יתן והפועל פרדיס תמשיך להיות נר לקבוצות הכדורגל בארץ בהתנהגות למופת ובכבוד אנושי מעורר השתאות, שתמשיך לתת הצגות ספורטיביות מעוררות השראה, ושבשנה הבאה היא תוביל ותתבלט בנוף הכדורגל של הליגות הגבוהות.

יאללה הפועל.

הפוסט הפועל פרדיס מחזירה את האמון באהבת כדורגל טהורה ונקייה מגזענות הופיע ראשון בשיחה מקומית

אני אגיד לך בדיוק מתי זה קרה: לקראת אמצע הדקה ה-77.

אנחנו בעשרה שחקנים, אפס-אפס, ואנחנו תוקפים. שלום האגדה הזה אמר לשחקנים מיד בהרחקה: בשום מצב אין בונקר. מוגרבי עולה מצד שמאל, עובר שחקן הגנה שלהם ומתקדם ימינה. מסירה קצרה לגורגי, חזרה למוגרבי, ימינה לבוחבוט, ובוחבוט מסתובב על המקום ושולח כדור מדויק פנימה – אל מוחמד. זהו. עכשיו זה קורה. מוחמד קולט את הכדור עם הגב לשער, מקפיץ על רגל אחת, ככה בקטנה, פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית – ופתאום העולם כולו מוריד הילוך, אני אומר לך, הכל זז כל כך לאט, הקהל שקט כמו בהלוויה – מוחמד מקפיץ פעם רביעית, מסתובב שמאלה, קולט את הכדור ברגל ימין ובועט אותו גבוה גבוה – הכדור באוויר – הסטוריה שלמה עומדת במתח – גורגי ושלושה שחקנים שלהם עולים לאוויר, גורגי מגיע ראשון, והוא נוגח את הכדור לעבר השער – לא, לא ממש לעבר השער, קצת ימינה, בחזרה אל מוחמד – והנה הוא, מוחמד שלנו, הציפור מסכנין, הנה הוא פורש כנפיים, ומסתובב לאחור, גבוה באוויר, ומתמתח כולו ואז מתקפל והרגל נצמדת לכדור – ואז, מה אפשר להגיד, כל העולם כולו צפה בשידור חי במספרת היפה ביותר שמישהו אי פעם הביא לעולם. איפה זידאן, איפה רונלדו, איפה רוני? מספרת שלא תיאמן. הכל זז כל כך לאט. הכל כל כך שקט, אף אחד לא צועק. ופתאום – הכדור ברשת. אתה קולט? אחת-אפס. לישראל.

אנחנו בדקה ה-78.

הגרמנים רצים בהיסטריה אל קו האמצע. עכשיו שלום מסמן: יאללה בונקר. 12 דקות עוברות כמו נצח. וגם השלוש דקות שהשופט הוסיף – וזהו. שריקת הסיום. אנחנו מביטים זה בזה, מנענעים את ראשינו לאט לאט, שמאלה ימינה, כמו הבובות האלה על הדשבורד. אף אחד לא מאמין. אף אחד לא מעז להגיד את זה בקול רם. שלום הבטיח ושלום קיים. לקחנו את המונדיאל.

* * *

מה אני אגיד לך? כל העידן שעבר משריקת הסיום ועד יומיים אחר כך מוקלט אצלי כל כך מעורפל שאני בקושי זוכר משהו. ישבנו עוד קצת, בוהים במסך, ראינו את השחקנים שלנו ניגשים אל הגרמנים, אחד אחד, לוחצים ידיים, נותנים חיבוק, מנסים לנחם, ואחר כך יוצאים לסיבוב הניצחון שלהם, רצים בקבוצה, בשקט בשקט, ואז נעצרים לחיבוק ארוך ארוך עם שלום, שחיכה להם על הקווים, כי מאמנים לא עולים למגרש. שבועיים אחר כך, כשסוף סוף נפגשנו, הוא סיפר שביקש מהשחקנים לעטוף אותו מכל הכיוונים, כדי שלא יראו אותו אחר כך בתמונות. הסיפור בכלל לא שלו. ראינו אותם עולים לבמה. ראינו את מוחמד מניף את הגביע. הכל היה כל כך לא אמיתי. ואחר כך, פשוט יצאנו החוצה. היה ערב נעים, רוח קלה נשבה מכיוון הים. כולם כבר היו בחוץ, צועדים כמו חולי ירח. כל הארץ היתה ככה. נחלים נחלים של עיניים חולמות וחיבוקים ארוכים, שתוקים. כל השדרות, כל הכיכרות. בטלוויזיה התחילו להוציא צוותי שידור לכל המרכזים, מסכנין ועד אשדוד, והשדרנים עמדו מול המצלמות, מחזיקים את המיקרופונים ומאחוריהם המונים המונים מביטים לשמיים ואין להם מה לומר. אחד אחד חזרו בלית ברירה על אותן המילים: כפי שאתם רואים מאחורי, כולם חוגגים כאן בשתיקה, בדיוק כמו ששלום ביקש. נשתוק גם אנחנו, וניתן לדברים לדבר בעד עצמם.

זהו, נהיה שקט. אחרי אלפיים שנות גלות, ואחרי איזה מאה וחמישים שנה של טרטור גנרטורים ליד החלון, ואחרי כל מה שעבר עלינו בחמש עשרה שנה האחרונות – פתאום נהיה שקט.

אוהדים מעודדים את נבחרת ישראל בכדורגל, מוקדמות היורו 2016 (יונתן זינדל / פלאש90)

היה ברור לכולם שמחכים לשלום. לא יודע איך, כל העסק התארגן מעצמו. הביאו מזרנים, שמיכות, אוהלים, שירותים ציבוריים, כל המסעדות התחילו להוציא מגשים גדולים, מה שנשאר. ככה התיישבנו, פה ושם מישהו עם גיטרה. מישהו בראשון הביא לכיכר העירייה רשימה שמית של כל ניצולי השואה שעדיין חיים, עם כתובות. היו 17 בכל הארץ. כולם בני יותר ממאה. תוך שעה התייצבו חבר'ה בכל בתי האבות ובישרו לכולם באופן אישי שזהו, סוף סוף ניצחנו את גרמניה. לדעתי זה היה הדבר היחיד שקרה. חוץ מזה, פשוט ישבנו. הם לא אהבו את זה, זה היה לגמרי ברור, אבל בפעם הראשונה מזה שנים לא היה שום דבר שיכלו לעשות. אתה יכול לפזר הפגנה של כמה אלפים עם זרנוקי מים, גם רימוני עשן עובדים יפה, אבל אתה לא יכול לפזר מיליונים שיושבים ברחובות ומחכים למאמן הנבחרת הלאומית שלנו, שלנו, הנבחרת הלאומית שלנו שכרגע זכתה במונדיאל. זה מה ששלום הבין. זה מה שהוא הבטיח.

אחרי יומיים הם נחתו בנתב"ג. אנחנו לא ניסינו אפילו להגיע לשם. לא היה שום סיכוי להתקרב. חזרנו הביתה ופתחנו טלוויזיה. השחקנים יצאו אחד אחד מפתח המטוס, ונופפו בשקט לקהל העצום שמילא את השדה. כל העסק הרגיש כמו חיוך מתוק. ואז, כשכולם כבר בחוץ, לאורך כל המדרגות, הופיע שלום בפתח – ואני נזכרתי פתאום בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהתאספנו כולנו בדירה של מאיה כדי להבין לאן לוקחים את כל העסק הזה במצב החדש שנוצר. ישבנו, עמדנו, דיברנו, צעקנו, הדלקנו סיגריה בסיגריה, ואז הופיע בדלת מין בחור צעיר כזה שאי אפשר לתאר. התחושות שלי מצאו לעצמן ברגע ההוא את המילה דחוס. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך דחוס. הוא התקרב אלינו בשקט, ולמרות שכולנו סערנו כמו סופת ברקים (חצי שעה לפני זה הגיעו השכנים, בפעם המי יודע כמה, וביקשו קצת שקט, אם אפשר, זה כבר שלושה חודשים ככה ואי אפשר לחיות), כולם השתתקו במכה אחת. אי אפשר היה להוריד ממנו מן העיניים. איש קטן, רזה מאד, עם הראש שכבר הקריח ודבלולי השיער שנשארו פה ושם ומעולם לא ראו מסרק, והצליעה הזו, רגל ימין שמתקפלת בכל צעד אחורה כאילו אין שם ברך, והעיניים האלה, אלוהים אדירים, עיני השקד הענקיות האלה, שהיו נטועות בפניו כאילו מישהו שם למעלה התרשל בהרכבה, עין שמאל מקבילה לגבה הימנית, רחוקה מגשר האף, עין ימין הרבה יותר למטה, קרובה יותר למרכז הפנים, מונחת שם במין אלכסון בלתי אפשרי – ושני המבטים שנשקפו משתי העיניים האלה, כאילו אומרים, כל אחד בשפה שלו, מה אתם צועקים כל כך? הנה הגעתי. אפשר להירגע?

ועכשיו, הנה הוא בפתח המטוס, צולע שני צעדים קדימה, מייצב לעצמו עמידה ומחייך. זה החיוך הזה, שכולנו ידעו בדיוק מה הוא אומר, איך האיש הזה מתרגם בתוכו כאב שאין לו שיעור לאושר צרוף. ואז הוא פרש שתי ידיים למעלה וקדימה, באצבעות פתוחות, והניע את כפות הידיים קדימה ואחורה כאילו הוא מבקש להשתיק את הקהל כדי לומר משהו. פעם, לפני שנים, היתה לתנועה הזו משמעות אחרת. פעם באמת היה צריך קודם כל להשתיק, אחר כך לדבר. בשנה האחרונה זה כבר הפך למין סימן היכר של מציאות חדשה.

אתה יודע איך שלום מדבר. אי אפשר לחקות את זה. קודם כל הידיים מתחילות לזוז, כאילו מבקשות ללוות את הדיבור, ואז קולטות פתאום שאין דיבור, בינתיים אין, צריך לנוע עוד ועוד, לדחוף את המילים החוצה, מתוך כל מה שדחוס אל כל מה שאוויר. ההבעה המיוסרת הזו שמשתלטת על הפנים, שלא יודעת איך לומר, ואז ההקלה, ועוד חיוך, והידיים נרגעות, והנה זה בא, לאט לאט, מונטוני, במין ריכוז כזה שלא רואים בשום מקום:

"אני תמיד חשבתי … אתם יודעים … כדורגל משחקים 90 דקות … ובסוף גרמניה מנצחת."

ועכשיו הפסקה, ושוב תנועות הידיים והכאב הזה בפנים …

"אז משהו פה לא מסתדר לי …."

ושוב הפסקה …

"תראו, איזה מישהו … לא חשוב עכשיו … פעם הוא סיפר לי סיפור …"

ושוב כמה שניות של שקט …

"שהוא היה חקלאי … כבשים וזה … עד גיל שבע לא דיבר."

עכשיו כבר אפשר לראות שהוא מתחמם.

"תכל'ס, אחר כך הלך לצנחנים … היו במסע … ומגיעים לאיזה שדה של פלסטינים … ככה … חיטה … כרוב … לא יודע … וזה המפקד שלהם … סמל … קצין … הוא לוקח אותם ישר דרך השדה …"

ועכשיו כבר הקול שלו חזק יותר, מצפצף יותר, המילים משתרשרות מהר יותר.

"יש פה מישהו שעוד מכיר את המילה ישר? … שמעתם את המילה הזאתי פעם? … והמילה הזאתי, דרך, תקשיבו לה … אתם יודעים מה זה אומר ישר דרך? … ישר דרך זה אומר שדורכים על הכרוב … מרסקים אותו … כותשים אותו … יורקים עליו … מחרבנים עליו … כל העבודה שהשקיע איזה אחמד מסכן …"

עכשיו הוא כבר מותש לגמרי. הוא מתכופף אל הברך, מעסה אותה איזה זמן, נושם. ואז, כשהוא מתחיל מחדש, המילים מצפצפות צלולות כמו אגם בשוויץ.

"בגלל זה אני אומר לכם תמיד … כדורגל זה החיים … אין שום הבדל. תטריח את עצמך … תלך מסביב לשדה … תכבד את הכרוב, תכבד אותו על מה שהוא ועל מה שהוא לא, תכבד אותו כמו שהוא מכבד אותך – ובסופו של דבר תנצח. תרסק את הכרוב, ובסוף הוא ירסק אותך".

"חברות וחברים, הנה מה שעומד לקרות … החל מרגע זה. החלטנו על זה ביחד, כל האנשים הטובים האלה כאן מסביבי … לקחנו את המונדיאל, עכשיו הגיע הזמן לנצח במשחק של החיים."

"כי תבינו, באמת, אתם צריכים להבין … יצאנו למגרש, שיחקנו כדורגל, כבשנו שערים וכבשנו שערים … כמה שערים כבשנו … אבל בחדר ההלבשה שלנו נשארה כזו טינופת … אתם יודעים יפה מאד … הגיע הזמן לנקות, חברות וחברים … די לכיבוש … הגיע הזמן לנקות …"

ותוך כדי זה כולם עומדים כל כך בשקט, אף אחד לא באמת מבין מה קורה. יש מין ריח כזה של סכנה באוויר, שאפשר להריח גם דרך הטלוויזיה. טלי ואני מביטים זה בזו ופתאום שנינו מחייכים מין חיוך קטן כזה, חיוך מהסוג של שהחיינו וקיימנו, זה לא ייאמן, זה פשוט עובד לו כמו שעון. הכל לפי התוכנית.

זהו. משם זה התקדם בקצב מטורף. שלום והשחקנים חילקו משימות, אירגנו צוותים, צוותי עבודה וצוותי תכנון וצוותי הסעות וצוותי תקשורת וצוותים מקומיים, ותוך יומיים עמדו מאות אלפי אנשים, בשקט בשקט, סביב משרדי הממשלה וסביב הכנסת וסביב בית המשפט העליון וסביב הרבנות הראשית וסביב שני הבתים של הצמד חמד. פשוט מצור. אין יוצא ואין בא. כולם קיבלו שלוש ארוחות, ממש לא משהו, הסנדוויצי'ים הגיעו רטובים לגמרי, אבל באמת שלא ראיתי אף אחד מתלונן. עוד שלושה ימים, וזה נגמר. אצל דנילו על הגג נחת מסוק ולקח אותו לנתב"ג, ובפעם הבאה ששמענו עליו התברר שקיבל מקלט מדיני בקולומביה, אצל החברים שלו שכבר עשרים שנה קונים ממנו נשק. רוזנשטיין התחבא בבגאז' של אשתו כשלקחה את הילדים לבית הספר, ברח לבית של אחותו בקריית ארבע, והתבצר שם עם איזה עשרים מטורללים. זהו. הסיפור נגמר. צה"ל ניהל את העסק במשך החודשיים הבאים, עד הבחירות, ובדיוק לפני שנתיים ושלושה חודשים שלום עמד על הבמה, ושאל – "תגידו … לא, באמת … יש פה משהו שאני לא מבין … מה כולם אומרים לי לקחתי את הבחירות האלה בהליכה … חברות וחברים, לקחתי את הבחירות האלה בצליעה … יאללה לעבודה".

את כל מה שקרה מכאן והלאה אתה כבר יודע, חיכית יפה יפה עד תוצאות האמת לפני שיצאת מהחור שלך בברלין וחזרת לארץ. שבועיים אחרי שנכנס לתפקיד עברה בכנסת ההחלטה לפנות את קריית ארבע באופן מיידי. קודם כל. לפני שבכלל נכנסים למשא-ומתן. שלום הרי תמיד אמר שיש משחקים שחייבים להתחיל בבליץ. רוזנשטיין יצא משם באזיקים. ואחר כך, משא-ומתן, שחרור שבויים, הסכם, נסיגה, צימצום תקציב הביטחון, ביטול כלל ההוצאה, סכומי כסף אדירים לחינוך ולדיור ולאוכלוסיות מוחלשות, וגם פיתרון לפליטים וגם שיקום דרום תל אביב, ואוניברסיטה בחינם, ושכר מינימום כמו שצריך, וזכויות עובדים, ותחושה טובה כזו, שהולכת ומצטברת, של פוליטיקה שקטה, הגונה, עניינית, ואיזה גל כזה של שחרור יצירתי כמו במדריד אחרי שפרנקו הלך, וכמויות של תיירים שאי אפשר להאמין, וכולכם חוזרים ארצה, והשנה, מה אני אגיד לך, זה באמת לא ייאמן, השנה תליתי דגל ישראל על המרפסת ביום העצמאות. ככה זה כשיש שלום.

* * * .

אני מצליח לתפוס את שלום מעט מאד בימים האלה. שתי דקות בטלפון פעם בכמה חודשים. הבנאדם עובד כמו משוגע, כמו שעבד תמיד. בשיחות הקצרות האלה הוא חוזר כל פעם ומספר לי, כי למי הוא יספר אם לא לי, שהוא משתגע מגעגועים לכדורגל. עוד קדנציה אחת, והוא חוזר לאמן, ורק קבוצות ילדים, כמו בהתחלה. זה מה שהוא עשה אז, כשנפגשנו בפעם הראשונה אצל מאיה. הוא היה בן 23, ומי שהסתובב אז סביב הליגה לילדים כבר הבין שמדובר בתופעה שלא רואים כל יום. אני כמובן לא ידעתי על זה כלום. קודם כל היה ברור לגמרי שהוא מחשב-על מהלך. הוא הכיר כל שחקן בכל קבוצה יריבה, את כל המערכים של כל קבוצה, את הטקטיקות והתרגילים, את כל נקודות החוזקה שלהם ואת כל החולשות. הכל היה בשבילו כמו ספר פתוח. והוא היה מנהל את המשחקים במין שקט כזה, מרוכז בתוך עצמו, וכל מהלך שלו היה גאונות צרופה. כולם יודעים היום שהגיבור הגדול שלו זה מיכלס, אלא מי, אבל גם מיכלס עצמו לא היה מאמין שאפשר לשחק טוטאל פוטבול כמו שהילדים של שלום שיחקו. סיפרו לי שהיה איזה משחק נגד קבוצת ילדים מחדרה, שהוא העביר בו את הקבוצה מ-4-4-2 ל-5-4-1, ואז, שלוש דקות אחר כך, ל2-3-5. ככה הוא המשיך לשחק עד גמר המונדיאל. אחד הקשרים יורד לעמדת הגנה, ושתי דקות אחר כך כובש גול כחלוץ יחיד. אין היום בית ספר לכדורגל בעולם שלא לומדים בו את התרגילים שלו.

אבל זה לא באמת העניין. זו רק תוספת. העניין הוא שכל השחקנים שלו, בלי יוצא מהכלל, נכנסו ל-zone ברגע שעלו למגרש ויצאו ממנו רק כשירדו. בתקופה ההיא הוא עוד לא דיבר פוליטיקה, את זה הוא התחיל לעשות רק ב-2018, אחרי הערב ההוא שישבנו ביחד בפאב והכל השתנה. אבל חמשת העקרונות כבר היו שם, מההתחלה, אחד לאחד. קודם כל ולפני הכל, "עולים למגרש עם חיוך" – איזה כיף לנו שמשחקים כדורגל. עולים לשחק נגד קבוצה חלשה יותר: איזה כיף, ננצח בקלות. עולים לשחק נגד קבוצה חזקה יותר: איזה כיף, נקבל שיעור נפלא. עולים לשחק נגד קבוצה שוות-כוח: איזה כיף, יהיה מאבק אדיר. שנית, "מי שמשחק זו הקבוצה" – אין דבר כזה שחקן כדורגל. יש רק שחקן בקבוצת כדורגל. הוא היה מושיב את הילדים שלו מול הטלוויזיה, לצפות במשחקים של קבוצות הבוגרים, כדי להראות להם את כל הרגעים האלה שכל כך תיעב, את העמידה הנרקיסיסטית הזו בלי חולצה סטייל רונאלדו אחרי כיבוש שער, את התחרות הזו של מי יבקיע יותר, את המרדף אחרי הכסף והסוכנים והמכוניות והתספורות והג'ל והחליפות והחברות הדוגמניות – והכל כדי לחזור ולומר, בסוג הזה של הכעס השקט שמקפיא אותך: "אני אראה מישהו מכם מחקה משהו מזה, והוא מחוץ לקבוצה". העקרון השלישי, "בכדורגל נותנים כבוד". אתה זוכר את הרגע הזה בחצי גמר מול הספרדים, כשמנסיטו דפק את הגול המדהים ההוא מארבעים מטר. שלום וכל הקבוצה עמדו ומחאו לו כפיים עם כל הקהל. עקרון מספר ארבע: "אלוהים לא מתעניין בכדורגל". תאמינו באיזה אלוהים שאתם רוצים, או אל תאמינו בכלל, אבל כשאתם כובשים גול אני לא רוצה לראות את המבט הזה לשמיים עם הידיים שעולות למעלה במחוות תודה. "אתם יודעים כמה משחקי כדורגל מתנהלים בו זמנית בכל העולם", הוא היה שואל, "נראה לכם שיש לו זמן לעקוב?"

והעקרון החמישי, העקרון החשוב מכולם: "בכדורגל יש חוק". בשבילו זה היה הסמל של כל מה שרקוב בעולם: אתה דורך לבנאדם על הקרסול ואז מסתובב אל השופט עם ההבעה התמימה הזו, כמו איזה שחקן תיאטרון דרג ג', מה פתאום, אני? אני לא עשיתי כלום; אתה מחליק על הדשא ותופס את הרגל ומפיק הצגה שלמה של כאבי תופת; ויותר מכל, עצם המחשבה שמישהו יכול להתייחס לכרטיס צהוב כאופציה טקטית, אני אעשה עבירה ואחטוף כרטיס אבל אין ברירה – זה פשוט הרג אותו. השחקנים שלו לא התחזו, לא עשו עבירות מכוונות, והודו מיד כשעשו עבירה בשוגג. יותר מכל דבר אחר, זה מה שאיפשר להם לשחק את הכדורגל ששיחקו. היתה שם עוצמה שנבעה ממסירות וחברות ואהבה ויושר שאי אפשר היה לעמוד בפניה. לאורך השנים, זה גם הביא אוהדים בכמויות חסרות תקדים. כבר כשאימן בבוגרים, ולקח עם הפועל קטמון את ליגת העל, דיברו עליו כאגדה מהלכת. אז הוא כבר דיבר פוליטיקה, ועוד איך דיבר, וככל שהמצב התדרדר הוא פשוט אמר דברים קשים יותר, בטון קשה יותר, אבל כל מה שאמר נבע תמיד, ובאופן ישיר, מחמשת העקרונות. "כדורגל זה החיים". ובדיוק כמו שהוא ידע מראש, אנשים התרגלו לזה, בהתחלה כי אם הוא גאון כדורגל אבל בנאדם משוגע, מה אפשר לעשות, ואחר כך התחילו לחשוב, אם הוא כזה גאון כדורגל אולי כדאי לשמוע מה הוא אומר, ובדיוק כמו שהוא ידע מראש, אי אפשר היה לסתום לו את הפה, גם הרבה אחרי שאנחנו כבר היינו נכנסים למעצר אחרי כל התבטאות שלא עמדה בקריטריונים של ועדת כהן-כשר. הוא פשוט היה גדול מדי ומנצח מדי ונקי מדי וכל כך משוגע, כל כך חסר פחד, שהם לא יכלו לעשות כלום.

אז למה אני מספר לך את כל זה? כי בסופו של דבר, אתה אומר איזה משפט, סתם ככה, בכלל במשמעות הפוכה, ובסוף המילים שלך משנות את העולם. יומיים אחרי שהכרנו אצל מאיה, כשהתכנסנו שוב בבית העם ברוטשילד, הוא שוב הופיע והפעם עם ערימה שלמה של ניירות, תרשימי זרימה, מערכי פעולה, מה שאתה לא רוצה. היתה לו מין תכנית כזו, לקחת את האנרגיה שעוד נמצאת ברחוב, למרות טרכטנברג, למרות ההכרזה האיומה הזו של שמולי שזהו מתפרקים, למרות משחקי האגו האידיוטיים של השביעיה, ולבנות ממנה מערכת משולבת של כוח אזרחי שתשנה את חוקי המשחק בכל מקום במדינה הזו. בשלב מסויים הוא קיבל את רשות הדיבור, וגם אם הגמגומים שלו התקבלו בסובלנות ראויה לציון, היה ברור שאין לו באמת עם מי לדבר. החבר'ה בבית העם כל כך רצו לחלום, כל כך פחדו מהפעלת כוח, כל כך נרתעו מתכנון לטווח ארוך, שאחרי שהוא סיים עברו מיד לדבר על הדבר האחד שהעסיק אותם באמת: למה רק דפני וסתיו מופיעות בתקשורת?

שלום במחאת 2011 (אילוסטרציה: יותם רונן / אקטיבסטיילס)

אני ועוד כמה חברים נגשנו אליו אחר כך ואמרנו לו שאנחנו איתו. בוא נראה מה עושים. לקח לנו כמה חודשים להבין שזה לא יקרה. הצלחנו להקים כמה עמותות שעשו אחר כך עבודה אזרחית יפה במשך שנים, אבל התכנית הגדולה של שלום חזרה למגירה. היה ברור שצריך בשבילה הרבה יותר אנשים, ואנשים מסוג אחר – פרקטיים יותר, לוחמניים יותר, רציונליים יותר. כל אחד מאיתנו חזר לעולם שלו, אבל אנחנו, הוא ואני, נשארנו בקשר רציף במשך שנים. אני פשוט הייתי מוקסם ממנו לגמרי, והוא העריך את ההזדמנות להחליף דעות עם מישהו שכבר השתתף בהפגנות נגד הכיבוש לפני שהוא נולד. עכשיו כבר עקבתי מקרוב אחרי מעללי הכדורגל שלו, ופעם בחודש בערך הייתי הולך לראות משחק ואחר כך היינו יושבים לבירה ומדברים על איך המקום הזה הולך ומתדרדר ועל מה אולי עוד אפשר לעשות.

אז זהו, במאי 2018 נפגשנו בפעם המי יודע כמה, כמו תמיד, באותו מקום. הכל היה אותו דבר, חוץ מהעובדה שאני הגעתי לפגישה בנאדם אחר. אני, שכולם תמיד קראו לי טימי האופטימי, הגעתי אל שלום מיואש לגמרי. זה היה רגש חדש, רגש שלא הכרתי, אבל כל ישותי הבהירה לי שעם כל מה שרצינו, עם כל מה שעשינו, העסק נגמר. המציאות הוכיחה את יתרונה על פני התקווה. זה היה יומיים או שלושה אחרי שצה"ל הרג איזה שישים פלסטינים מעבר לגדר בעזה, ובאותו הזמן אלפי אנשים רקדו עם נטע ברזילי בכיכר רבין. לא כעסתי עליהם בכלל, היה באמת יופי של שיר ונטע עצמה היתה אלופת העולם, והיה ברור לי לגמרי שלא משנה מה המצב, אנשים חייבים משהו שמאפשר שימחה. אחרת מתים. אבל דווקא מתוך ההכרה הזו הופיע פתאום הייאוש. פשוט הבנתי שאין מה לעשות, כי אין עם מי לעשות. אתה יודע, זו עוד היתה תקופה רגועה, בטח יחסית למה שעברנו אחר כך. את הצמד חמד עוד בכלל לא הכרנו. גיבורי התקופה היו ביבי נתניהו ומירי רגב ובצלאל סמוטריץ' ואם תרצו והצל ובנט ואיילת שקד, והם, עם כל הכבוד, לא באמת הפילו עלי ייאוש. מה שגמר אותי היה איך שאנחנו נראים. אנחנו. הצד שלנו. כל כך עלוב. כל כך אימפוטנטי. עם המחנה הציוני המפגר הזה, והאבי גבאי הזה שכל כולו התחנפויות כנועות למצביעים של יאיר לפיד, ועם המר"צ הזו, כל כך מנותקת, כל כך מיופייפת, כל כך עסוקה בעצמה, ועם הרשימה המשותפת הזו, שלוקח לה שנים לקיים רוטציה שנקבעה בהסכם והיא לא רוצה ולא מצליחה להיפרד מהחיבה שלה לאסד ולסיסמאות שאולי היו רלוונטיות במלחמת האזרחים בספרד אבל כבר מזמן נשמעות כמו בדיחה עצובה כל כך שאין מילים. ואנחנו, כל אנשי העמותות באשר הן, שעובדים כל כך קשה ומתחנפים על הברכיים לכל יהודי בעל הון שאנחנו מוצאים מתחת לאיזה שטיח שאולי, אולי הוא יתרום לנו איזה סכום כדי שנוכל להמשיך להיאבק לעוד חצי שנה, אולי עוד שנה, לעשות עוד איזה משהו קטן באיזו שכונה, להגיש עוד איזו בקשה לחופש מידע כדי לדעת קצת יותר ממה שקרה עם הצוללות ההן בגרמניה, ועוד מעט כבר הברז ייסגר ולא יהיה כסף וזהו, סוגרים את הבסטה.

דיברתי ודיברתי, ושלום רק הסתכל עלי בעיניים כבות. לשמוע את זה ממני, לזה הוא לא ציפה. אחר כך שתקנו שעה ארוכה, כל אחד מרוכז בבירה שלו. בטלוויזיה מעל הבר היתה איזו כתבה על ההכנות לרוסיה 2018. נזכרתי בשלוש-אפס שחטפנו במוקדמות מאלבניה, ואחר כך האחד-אפס ממקדוניה.

הרמתי עיניים ואמרתי: "הסיכוי שיזוז פה משהו הוא כמו הסיכוי שניקח את המונדיאל".

שלום הפנה אלי בשקט את שני מבטיו, הסתכל עלי שעה ארוכה, ואז אמר: "טימי …"

"מה שלום, מה?"

"אני חושב שעלית על משהו".

ד"ר דניאל דור הוא בלשן וחוקר תקשורת, ממייסדי "המשמר החברתי", יו"ר לשעבר של עמותת "קשב"

הפוסט היום שבו ניצחנו הופיע ראשון בשיחה מקומית

הארגנטינאים מאוד לא אוהבים התערבות פוליטית בספורט, באקדמיה ובאמנויות. הם לא רוצים לראות פוליטיקאים במגרש או באולמות ההופעות ובתיאטראות. יש להם בעיה עם צנזורה ומדינות שמפעילות מנגנוני צנזורה. הם סולדים מפוליטיקאים שכופים את עצמם. לאומיות ולאומנות לא נתפסות טוב בעיניהם.

לארגנטינאים יש זיכרונות מרים מ"מונדיאל הדמים" של 1978. ארגנטינה אירחה אותו, חנכה לכבודו את השידורים בצבע בטלוויזיה הממלכתית וגם זכתה בו לראשונה בהיסטוריה שלה. אבל אלה היו ימי הדיקטטורה הצבאית, ובמהלך המשחקים נחטפו, עונו ונרצחו כ-30 אלף איש, רק משום שנחשדו בהשתייכות לשמאל, או שהיו פעילי שמאל או סתם החזיקו בבית תקליט, ספר או תמונה לא נכונה או הופיעו בפנקס הטלפונים של מישהו.

המדינה התחלקה אז לשניים: אלה שחגגו את אורגיית הלאומנות במסווה של חגיגת ספורט ואלה שחששו לחייהם או חיפשו אחרי בנים, בנות, אחים, אחיות, הורים וחברים שנעלמו ללא עקבות. חלקם הוחזקו במרתפים לא רחוק מאצטדיון ריוור פלייט, שהמונדיאל ההוא נערך בו.

מסי חובש כיפה בביקור קודם שלו בישראל. פעם אחת הספיקה לו (צילום: יונתן סינדל/פלש90)

זה מה שעומד ברקע ההחלטה הארגנטינאית לבטל את משחק הנבחרת בירושלים. מה שהיה אמור להיות משחק ידידות בין שתי מדינות שבסך הכל ידידות טובות, הפך לפיאסקו מביך שלא שירת לא את ארגנטינה ולא ישראל. התקשורת הארגנטינית, שמנסה להסביר מה בדיוק קרה, מצטטת את התקשורת הישראלית ומביאה, בשידור חוזר, את תמונותיהם של כשלושים מפגיני ה-BDS, שעמדו עם חולצות ארגנטינה מוכתמות בצבע אדום במגרש שהנבחרת הארגנטינית התאמנה בו בברצלונה.

האם שלושים מפגינים הם אלה שגרמו לליאו מסי לשנות את ההחלטה שלו ולהפר את חוזה המשחק שהיה אמור להתקיים בישראל? האם אפילו טלפון של ראש ממשלת ישראל לנשיא ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, לא היה בו כדי לשנות את ההחלטה?

לנשיא ארגנטינה יש יכולת מעטה לכפות דברים על שחקן כדורגל. מסי הוא דמות נערצת, ומעמדו הרם מקנה לו את האפשרות להחליט למען עצמו. הרצון להפוך את המשחק בישראל להצגה פוליטית לא נעלמה מעיניו. העברת המשחק, בעלות כספית גבוהה, מחיפה לירושלים, הרצון לקבוע מי ילחץ יד ומי ינאם, הפכו את מסי וחבריו לשחקנים בהצגה שהם לא מרגישים שייכים לה. מסי לא אנטישמי. הוא פשוט לא רצה להיקלע לסערה מיותרת. נבחרת ישראל הפסידה ל"פרעוש" (כינויו של מסי) עוד לפני שעלתה לכר הדשא.

צריך להבין: בארגנטינה של היום אין אנטישמיות. יש ביקורת כלפי ישראל, בסוגיות שונות, על ידי חוגים שונים בעם. נשיא ארגנטינה וראש ממשלת ישראל חולקים את אותה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ונחשבים ידידים טובים. העם הארגנטיני, המתמודד עם קשיים כלכליים שהם פרי של אותה מדיניות היפר-קפיטליסטית, פחות מאושר מהאידאולוגיה הזו. מאקרי סופג הרבה אש במגרשי הכדורגל עם מה שנקרא "הלהיט של קיץ" – פזמון שמציג את אמו לא בצורה הכי מחמיאה. יש לו בעיה עם פשוטי העם בארגנטינה.

הארגנטינאים לא שונאים את ישראל. הם חוו שני פיגועי ענק, ששירותי הביטחון המקומיים לא הצליחו לפתור עד היום, ובוצעו, על פי כל הסימנים, על ידי האיראנים. מכוניות התופת לא הבחינו בין ארגנטינאים יהודים, נוצרים או מוסלמים. פרשת הרצח-התאבדות של אלברטו ניסמן, התובע המיוחד שחקר את הפרשה, ממשיכה לעורר סימני שאלה קשים בציבור בארגנטינה.

ישראל, מצידה, צריכה ללמוד את הלקח לקראת האירוויזיון שאמור להיערך בה ב-2019. גם אם משרד התרבות הוא זה שיתקצב את האירוע הבינלאומי, כדאי לו לתת לאנשי איגוד השידור האירופי (EBU) ועמיתיהם מתאגיד השידור הישראלי לקבוע את הסדרים.

תחרות האירוויזיון היא א-פוליטית. אם ייעשה ניסיון להניף בה דגלים וססמאות או אם נציגי איגוד השידור האירופאי ירגישו שרוצים לעשות על גבם סיבוב, קיים סיכוי סביר שבמקום ירושלים, ייערכו את התחרות במדינה אחרת. קפריסין למשל.

במקום להאשים את ה-BDS, את התקשורת, את ארגוני זכויות האדם או את מזג האוויר, כדאי להנמיך את הטונים, לבוא מעמדה לא פטרנליסטית ולדעת גם ליצור שיח. איגוד השידור האירופאי, כמו פיפ"א, נזהר כמו מאש, שלא להיכנס למשחקים פוליטיים.

בישראל יש פוליטיזציה של כל דבר, מלידה ועד מוות, מהמיטה ועד הצלחת. מחוץ לישראל, מה לעשות, לא רק שלא מבינים את הפוליטיזציה הזו, גם אין להם כוח להיכנס אליה.

הפוסט טראומת "מונדיאל הדמים": מסי הרגיש שעושים עליו סיבוב הופיע ראשון בשיחה מקומית

ברור לכם שאני האחרונה שתעז לפרשן את ההחלטה של השחקנים מארגנטינה לבטל את משחק הכדורגל עם ישראל, כן?

הרי בימי רמדאן האחרונים האלה אני עסוקה בעיקר בהכנת כדורי בשר וכדורי תמרים לעוגות החג המסורתיות, המעמולים. כרגע אני לא ממש רואה את ההבדל בין דגל ישראל לדגל ארגנטינה, מבחינתי הפסים לאורך או לרוחב של כחול ולבן נכנסים לאותה מכונת כביסה מלוכלכת עם חומרי ניקוי וחיטוי. ובכל זאת לא יכולתי להתעלם מרגעי הנחת שסיפקה לי ההודעה על ביטול המשחק.

צפיתי משועשעת בתכניות החדשות בעברית והניסיון העלוב של התקשורת בבוקר יום רביעי לטשטש את הכאב שגרמה סטירת הלחי המהדהדת הזו, באמצעות אמירות כמו "מסי עצלן ועייף מלטוס ארבע שעות הלוך חזור", או "המשחק יתיש השחקנים לפני המונדיאל ואף אחד לא רוצה שיאשימו את ישראל בכישלון שלהם שם". לקראת הצהריים הפרשנים קבעו שהשחקנים בעצם "פחדו", כי הם קיבלו איומים מפעילי החרם.

עוד ועוד כאלה חומרי הרדמה ציוניים קולקטיבים, הכל במטרה אחת – שהישראלי הממוצע יסכם את התקרית המביכה הזו בעזרת הדיפלומטיה היהודית המפולפלת, המתמצה במשפט הקסום והיעיל ש"העולם שונא אותנו". האנטישמיות לא נחה ולא נותנת ליהודים ליהנות במדינה שלהם. המוח היהודי חס וחלילה לא יעז לחשוב על הסיבה האמתית להפגנות בברצלונה נגד השחקן המבריק. הרי אם יגידו את האמת, הראש הישראלי עוד יצטרך להתמודד עם הפיל שהישראלים מסרבים להכיר בו ומעלימים אותו בכל הזדמנות. בעולם קוראים לזה "כיבוש", רבותי.

צוהר תקדימי שמאפשר לסרב לבוא לישראל ולנקוט בעמדה הומנית ודמוקרטית שמתיישרת עם הערכים אוניברסליים של זכויות אדם, שישראל מצפצפת עליהם במעשיה בשטח נגד הפלסטינים. בנימין ושרה נתניהו עם כוכב נבחרת ארגנטינה ליונל מסי (צילום: פלאש90)

ניסיונות החייאה בגופת הביקור הגוסס

החשש הקיומי היה שאוהדי המשחק העממי הזה ישמעו פרשנות שקשורה למציאות העגומה אודות תדמיתה של ישראל בעולם, ומחשבותיהם של קוני הכרטיסים התמימים יתגלגלו אל מעבר לגדר ההפרדה עם עזה שקברה מעל 117 מפגינים לא חמושים בשבועות האחרונים, כאשר כל העולם בכה את דמם ורק בישראל צהלו משמחת הצעצוע של נטע ברזילאי.

ואז באה מירי רגב, עם השפן הנדוש שנשלף בכל פעם מכובע הכיבוש: הטרור. הטרור שהפעילו רג׳וב ותומכי החרם על השחקנים גרם לביטול. היא אפילו השוותה את זה לרצח הספורטאים במינכן, לא פחות. עופר עיני, יו״ר התאחדות הכדוררגל בישראל, הצהיר גם הוא שזה טרור באמצעות הספורט, וראה בהצהרות ג׳בריל רג׳וב חציית קו אדום והסתה לרצח.

בכלל, שימוש היתר של מנהיגי ישראל במילה הזו עלה על גדותיו בשבועות האחרונים ואיבד את התהודה והאימה שפעם גרמה השחלת המילה ״טרור״ לנאומים פוליטיים לוהטים. טרור העפיפונים, טרור האש, טרור המפגינים, טרור המציתים, טרור הספורט, טרור החרם, טרור הצמיגים, וכמובן טרור החמאס העתיק והחביב. תאי המוח רוויי הטרור התחילו להתרגל ולזלזל בנרטיב המטרטר "טרור" על כל דבר שקשור לכיבוש.

בכל המשחק המתגלגל הזה, ראש הממשלה התעורר מאוחרת מדי ובהול מדי. הוא הבין ששרת הספורט שלו איבדה שליטה, תפרה כבר את שמלת "ירושלים של כדור", תכננה מאחורי גבו תמונה עם מסי מנשק את קודש הקודשים, הכותל. "מי צריך הסברה טובה יותר", אמרה רגב לפני הביטול ברדיו. במסיבת העיתונאים אחרי הודעת הביטול, לעומת זאת, היא קבעה שירושלים בכלל לא קשורה, העברת השגרירות זה לא העניין וגם לא חגיגות השבעים, כל זה לא קשור בכלל להחלטת הנבחרת לבטל את המשחק.

נתניהו ניסה להציל את המצב ולבצע החייאה בגופת הביקור הגוסס, ללא הצלחה. גם ההצעה להטיס את המשחק חזרה לחדר המיון ברמב״ם, שם מיטב הרופאים הערבים ינסו להחיותו, כשלו. פעילי החרם הסבירו לנתניהו שמלחה זה כפר פלסטיני ליד ירושלים שנהרס, וחיפה זו עיר פלסטינית שכמעט נהרסה והיום היא מעורבת ועודנה מתמודדת על זהותה העתידית, שהפליטים מחיפה עדיין לא רשאים לחזור אליה וירושלים מאוחדת רק לפי טראמפ וכמה מנהיגים מטורפים. נשיא ארגנטינה אמר לעמיתו הישראלי "אני לא יכול לעזור לך ביבי. סורי חביבי". כך יצא שפלסטין הבקיעה את שער הניצחון במשחק ידידותי שלא התקיים בין ארגנטינה וישראל.

תפרה כבר את שמלת "ירושלים של כדור". מירי רגב (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

הכרטיס האדום בדרך?

לא משנה מה יהיה עתיד הקונפליקט, את המערכה הזו בזירה הבינלאומית הפלסטינים ניצחו. השיח שנוצר סביב הביטול והפרשנות שניתנה להחלטה הזו שפכו אור על חלקת אלוהים הזאת שבה העם הפלסטיני עדיין נאבק למען חירותו בכל זירה ומגרש, מול המצלמות ואפילו בחדרי ההלבשה.

אני מציעה לכל זוג עיניים יהודיות להרכיב משקפיים ולראות את המציאות המטושטשת והמעוותת שהממשלה וזרועותיה מנסים לשקף לכם, מציאות שבה מיליוני פלסטינים סובלים מאסו במשטר הצבא על אדמותיהם, בסגר ובמתקפות על עזה, במדיניות ההתנחלויות שביתרה את הכפרים שלהם ועקרה את עציהם. העולם רואה את זה, מבין ומתחיל להתעייף מהמדיניות הישראלית הבלתי מרוסנת הזו.

אני אגב לא חושבת ששחקני הנבחרת הארגנטינית הם פרו פלסטינים מושבעים; הרי הייתה הסכמה מוקדמת לערוך את המשחק. שרת התרבות פשוט גילתה שהם לא מחוייבים לציונות הכוחנית והגזענית של ישראל 2018. לבקש מהם לבוא לשחק במגרש סמי עופר, לקבל קצת כסף ולטוס חזרה זאת עסקה שונה מאוד מלהביא אותם בכוח לאצטדיון טדי, לגרור אותם לכותל, לעבור דרך יד ושם ולהיות מוקפים ברגב, בנט, ואולי גם אורן חזן. מסי איננו אנטישמי. פרו פלסטיני? אני בספק. אבל הוא לבטח לא החמור ששרת התרבות תעשה עליו סיבוב בעיר העתיקה.

האופוריה של הממשלה הזאת, בחסות ממשל טראמפ, גרמה ועוד תגרום להפעלת לחץ מיותר ובלתי סביר על אמנים, ספורטאים, סופרים וחוקרים שקולטים די מהר כי הזמנה להגיע לישראל היא למעשה בקשה להישבע נאמנות טוטלית לישראל הכובשת. היא גורמת לידוענים כמו נטלי פורטמן, שקירה ולורד להתרחק כמה שאפשר מהביצה הסרוחה הזו. אף אחד לא ממש רוצה את הנגע הזה בביוגרפיה האישית שלו, גם במחיר של האשמה פוטנציאלית באנטישמיות או כניעה לטרור מדומה.

הביטול הזה, להערכתי, פתח חלון לכל המתלבטים בשאלה מה לעשות עם ישראל, ואיך להתנהג מולה כאשר מצד אחד הכיבוש עדיין נמשך, ומצד שני באמת לא רוצים להעניש את האוהדים הישראלים קולקטיבית, אלו שרוצים בסך הכל לראות מופע ספורט או אומנות ברמה עולמית והם בעצמם שרויים מעל אוזניהם במי התעמולה הממשלתית, הפחד מהחרם והחשש מהאנטישמיות.

לדעתי נפתח פה צוהר תקדימי שמאפשר לסרב לבוא לישראל ולנקוט בעמדה הומנית ודמוקרטית שמתיישרת עם הערכים אוניברסליים של זכויות אדם, שישראל מצפצפת עליהם במעשיה בשטח נגד הפלסטינים. מה שחדש פה הוא שישראל יצרה לעצמה את המציאות הזו, ולא הפלסטינים. ישראל מתחה את החבל יתר על המידה, היא מצטיירת כמדינה שמשלמת כסף כדי לקבל תשומת לב והכרה עולמית. היא לא הסתפקה במנה אחת של כיבוש ב-1948 והמשיכה בכיבוש ודיכוי מיליונים. השבוע, אחרי היסוס גדול, יצא הכרטיס הצהוב. השאלה כעת היא מתי נראה את האדום.

הפוסט קשה לכבוש שערים כשעסוקים בכיבוש של עם אחר הופיע ראשון בשיחה מקומית

מונדיאל 2018 שייפתח היום ברוסיה שובר כמה וכמה שיאים בנוגע לעולם הערבי. ראשית, לראשונה בתולדות גביע העולם בכדורגל, ישתתפו באליפות ארבע נבחרות ערביות: סעודיה, מצרים, תוניסיה ומרוקו. שנית, העובדה שבמשחק הפתיחה יתמודדו המארחת רוסיה נגד סעודיה, שמה את העולם הערבי – בפעם הראשונה בתולדות המונדיאל – במשחק הפתיחה של האליפות. ואם בזה אין די, אפשר לתת עוד נתון נוסף עם הרבה כבוד לאיזור: במונדיאל 2018 ישתתפו הכי הרבה שופטים מהמזרח התיכון אי פעם: מתוך 36 שופטים בינלאומיים, 5 מהם מגיעים מהעולם הערבי: מוחמד עבדאללה מאיחוד אמירויות ערב, פהד אלמרדאסי מסעודיה, נוואף שכּר אללה מבחריין, גִ'האד ג'רישה ממצרים, ומהדי עביד שארף מאלג'יריה. ובמילותיו של קפטן נבחרת מרוקו, אל-מהדי בן עטיה: "רוסיה תתכונני, אנחנו באים".

אז מה בעצם הסיכויים של כל אחת מהנבחרות מהאזור להצליח ולהעפיל מהבית המוקדם לשלב שמינית הגמר, ואולי אפילו לחלום על שלבים מאוחרים יותר? ומה לגבי הקשר בין ספורט לפוליטיקה? להלן סקירה של ארבע הנבחרות הערביות, ולטובת הקוראת אורלי נוי – גם של נבחרת איראן, ושרטוט סיכויים, אפשרויות וחלומות.

סעודיה

"הירוקים" מסעודיה מגיעים לרוסיה מעוּדדים ממשחקי האימון שקיימו לפני המונדיאל. הם ניצחו את אלג'יריה 2-0 ובאותה תוצאה גם את יוון, והפסידו הפסדים מכובדים מאוד לאיטליה (2-1) ולגרמניה (2-1). המאמן של סעודיה הוא חואן אנטוניו פיצי, שחקן עבר ממוצא ארגנטינאי-ספרדי, והכוכב של הקבוצה הוא תייסיר אל-ג'אסם המשחק באל-אהלי שבליגה הסעודית. "הירוקים" חוזרים למונדיאל אחרי היעדרות של 12 שנה, ועם רצון לשחזר את הישג השיא שלהם, מהמונדיאל ב-1994, אז סיימו את הבית שלהם במקום השני – ניצחונות על מרוקו (2-1) ועל בלגיה (1-0) והפסד להולנד (2-1) – והעפלה היסטורית לשמינית גמר (שם הפסידו 3-1 לשבדיה).

ארבעת הנבחרות הערביות במונדיאל. מימין למעלה בכיוון השעון: מצרים, מרוקו, תוניסיה, סעודיה

وزارة الإعلام تهدي المنتخبات العربية المشاركة في كأس العالم 2018 لكرة القدم .. أغاني مصورة من انتاج تلفزيون الكويت#منتخب_السعودية#منتخب_مصر #منتخب_المغرب #منتخب_تونس #كأس_العالم_2018 #وزارة_الإعلام_الكويت #الكويت pic.twitter.com/UQOA8zb02k

— تلفزيون دولة الكويت (@KwtTelevision) 13 ביוני 2018

במונדיאל הנוכחי הם יתמודדו בבית א' מול רוסיה, אורוגוואי ומצרים, ולמען האמת רק אורוגוואי היא באמת עולה בטוחה מהבית הזה. ככה שהסיכויים של הסעודים – אם ינצחו את רוסיה – לא רעים בכלל. הסעודים מציגים בסגל הנוכחי שלהם שלושה שחקנים המשחקים בספרד: פהד אלמווולד המושאל ללבנטה, סאלם אלדוסרי המושאל לוויאריאל, ויחיא אלשהרי המושאל ללגאנס. למעשה, הסעודים הם מאוד בעד השאלות: זהו חלק ממהלך רחב יותר של התאחדות הכדורגל הסעודית במסגרתו הושאלו ב-2018 תשעה שחקני נבחרת לקבוצות בספרד.

הסעודים יפתחו כאמור את המונדיאל נגד נבחרת רוסיה, ואם להאמין לכותרת של העיתון אל-שרק אל-אווסט, הרי ש"סעודיה לא חוששת מרוסיה בהופעה הראשונה של נבחרת ערבית במשחק הפותח של המונדיאל". סעודיה מקדימה את רוסיה גם במיקום העולמי של פיפ"א, כשהיא ניצבת במקום ה-67, ורוסיה במקום ה-70. זאת ועוד, רוסיה אמנם מארחת, אבל לא כזו שמגיעה עם ביטחון עצמי מופרז: מאז הניצחון 4-2 על דרום קוריאה לפני שמונה חודשים, לא השיגו הרוסים ניצחון באף אחד ממשחקי הידידות שלהם. מנגד, לדברי המאמן הארגנטיני של סעודיה, "אחרי ההופעה המכובדת שלנו מול גרמניה, אנחנו מגיעים לרוסיה מרוכזים ומוכנים מאי פעם".

ההתרגשות בממלכה הסעודית לא פסחה גם על הדרג הפוליטי. תורכי אל-שייח', ראש המועצה הסעודית לספורט ומשורר חובב, החליט לשבת ולכתוב שיר במיוחד לכבוד המונדיאל, "יא סעודי", בלחן וביצוע של הזמר ראבח סקר. השיר הזה, וגם הקליפ, הוסיפו לסעודים עוד תקווה לקראת שריקת הפתיחה. בנוסף, מספר ימים לפני המשחק, הפתיע יורש העצר והאיש החזק בממלכה הסעודית, מוחמד בן סלמאן, ואישר כי יגיע למשחק הפתיחה במוסקבה, היום ב-18:00. בן סלמאן, מנהיג צעיר שקידם בתקופה קצרה מספר רב של רפורמות לצד התנהלות כוחנית מול יריבים פוליטיים, ממעט מאוד בנסיעות לחו"ל, ולכן ההודעה הזו הייתה חסרת תקדים בממלכה. כך או כך, כשבן סלמאן ביציע אחד, ופוטין בשני, המשחק בין סעודיה לרוסיה נשמע כבר הרבה יותר מעניין.

שיר המונדיאל הסעודי:

מצרים

באותו הבית, ויום לאחר מכן, תשחק מצרים (הממוקמת 45 בדירוג פיפ"א) מול אורוגוואי החזקה (מקום 14 בדירוג). מצרים מגיעה אחרי שלושה משחקי אימון שכללו תיקו 1-1 עם כוויית, תיקו 0-0 מול קולומביה, והפסד 3-0 לבלגיה החזקה. את "הפרעונים", שנעדרו מהמונדיאל מאז איטליה 1990, מאמן הקטור קופר הארגנטינאי.

כוכבים מצרים מוכרים הם מרואן מוחסן המשחק באל-אהלי המצרית, הקשר רמדאן סובחי ששיחק בלסטר-סיטי האנגלית ועבר לאחרונה להאדרספילד, ועוד שחקן – אחד בשם מוחמד סלאח – שמשחק בליברפול וזכה בתואר שחקן השנה באנגליה. במצרים, די ברור, כל העיניים נשואות אליו, גיבור מקומי שגדול הרבה יותר מדמותו הספורטיבית. סלאח, אבו-מֶכַּה (בתו הבכורה נקראת על שם העיר הקדושה לאסלאם) הוא כל כך פופולרי במצרים שבבחירות האחרונות שנערכו במדינה, ולמרות שלא התמודד, יותר ממיליון מצרים רשמו על פתק לבן את המשפט "מוחמד סלאח גיבור מצרים". בכך הביעו בדיוק את מה שהם חושבים על הבחירות, בהן ניצח אל-סיסי, כשהוא גורף 97 אחוזים מהקולות מתוך אלו שהטריחו את עצמם לקלפי.

בכל מקרה, גם אם תפסיד לאורוגוואי במשחק הראשון, צפויים לה שני משחקים שבהם היא יכולה לשנות את גורלה: אם תשכיל לנצח את רוסיה ואת סעודיה, תעלה מצרים לשלב שמינית הגמר. מה שמעניין הוא שבעוד המשחק עם רוסיה יהיה המשחק השני של נבחרת מצרים, המשחק השלישי – המכריע ביותר – יהיה מול סעודיה.

נבחרת מצרים מגיעה למונדיאל:

كواليس وصول #منتخب_مصر الي #روسيا
والإعلامي سيف زاهر والرد علي انتقاد الهرايين علي زي المنتخب والطيارة والباص " class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" /> pic.twitter.com/LSNtR3JbTr

— مامة بطبوط" class="wp-smiley" style="height: 1em; max-height: 1em;" />🆖 (@fatemaposy) 11 ביוני 2018

העובדה ששתי נבחרות ערביות יתמודדו במשחק שעשוי להיות כל כך מכריע במונדיאל מעוררת כבר התרגשות רבה, שלא להגיד לחץ. אם לשפוט לפי המאמר של עבד אלמוחסן סלאמה בעיתון אל-אהראם המצרי, הרי שיש כבר אפילו תיאוריות קשר בנוגע למשחק הזה. תחת הכותרת "מזימה במונדיאל" מפרט סלאמה את יחסי הידידות בין שתי המדינות, ואת הקשר ההיסטורי ביניהם. לאחר מכן, תוך התייחסות למתיחות שבאה בעקבות משחק כדורגל בין מצרים לאלג'יריה במוקדמות המונדיאל הקודם, טוען סלאמה כי "האויבים של סעודיה ומצרים ביקשו לתקוע טריז בין שתיהן… ורק כך יש להבין את העובדה שהן הוגרלו לאותו הבית".

במאמרו מפרט סלאמה את מבול השמועות לגבי המשחק הזה – מכביכול הסכמה של מצרים למכור את המשחק לסעודים תמורת מיליון ריאל, ועד "הבטחה" של ראשי מצרים לעודד את רוסיה במשחקה נגד סעודיה כדי להתיידד עם פוטין ולהחזיר את התיירים הרוסים לסיני (שחוששים להגיע מאז תקרית פיצוץ המטוס ב-2015) – וטוען כי כל אלו הם חלק מאותה מזימה שמטרתה לזרוע איבה בין סעודיה למצרים.

אוהדי מצרים כובשים את רוסיה בשירי עידוד:

The Egyptians rule in #Moscow🥁#EgyptToday #EGY #WorldCup #Russia2018 #كأس_العالم #منتخب_مصر #شجع_مصر #روسيا2018 pic.twitter.com/95FfxaHFlT

— Egypt Today Magazine (@EgyptTodayMag) 13 ביוני 2018

מרוקו

מרוקו, רִיד מָיי לִיפְּס, עומדת להיות ההפתעה הגדולה של המונדיאל. זה הימור גדול לקחת, שכן בבית ב' אליו הוגרלו "אריות האטלס", המדורגים 41 בעולם, משחקות שתי נבחרות חזקות מאוד: פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו, המדורגת רביעית בעולם, וספרד של ראמוס ואינייסטה המדורגת עשירית בעולם. הנבחרת הרביעית בבית היא בינונית אך יציבה: איראן (המדורגת 37 בעולם). מרוקו, אם כן, על הנייר, היא הנבחרת החלשה בבית, אבל היא מגיעה לרוסיה על הילוך גבוה.

בשלושת משחקי האימון של המרוקאים הם לא הפסידו, והשיגו ניצחון 2-1 על סלובקיה, ניצחון 3-1 על אסטוניה ותוצאת תיקו 0-0 מול אוקראינה. תוסיפו לזה שבמוקדמות אפריקה למונדיאל, בבית ג' בו שיחקו חוף השנהב, גאבון ומאלי, לא ספגו המרוקאים ולו שער בודד (סיימו עם יחס שערים +11), ושהמאמן הצרפתי של הנבחרת המרוקאית, הרווה רנארד, נחשב לעילוי – היחיד שזכה באליפות אפריקה לאומות עם שתי נבחרות שונות (זמביה ב-2012 וחוף השנהב ב-2015) והמאמן שב-19 המשחקים האחרונים שלו עם מרוקו לא הפסיד ולו פעם אחת – ויש תחושה שאולי אולי זו תהיה הסינדרלה של הטורניר. מי יודע, אולי גם החלוץ המרוקאי עזיז בוהאדוז שמשחק בקבוצה הכי השמאלנית בעולם – סט. פאולי הגרמנית – על אוהדיה האנרכיסטיים והאנטי-פשיסטים, יוסיף משהו לאנרגיה החיובית של המרוקאים.

שחקני נבחרת מרוקו חוגגים. במרכז: מספר 7 חכים זייש

proud of you#أسود_الأطلس #hakim_ziyech7 pic.twitter.com/nCmieKMmIM

— مروة مجنونة كبداكي (@marwa_emamfan) 11 ביוני 2018

המרוקאים, חשוב לציין, חוזרים למונדיאל אחרי היעדרות של עשרים שנה, והם אחת הנבחרות הייחודיות בטורניר – עם רוב של שחקנים שלא נולדו במרוקו, אלא באירופה להורים ממוצא מרוקאי. כמו אלג'יריה במונדיאל הקודם, גם התאחדות הכדורגל המרוקאית קיבלה החלטה אסטרטגית לאתר את הכוכבים שלה באירופה: ליצור קשר עם כדורגלנים ממוצא מרוקאי, חלקם אחרי שכבר שיחקו בנבחרות הלאומיות הצעירות של המדינות באירופה אליהם נולדו, ולקרוא אותם אל הדגל. אמית חארית' בן ה-20, הקשר המבטיח של שאלקה הגרמנית, נולד בצרפת; יונס בלהאנדה, הקשר המעולה של גלאטסראיי, נולד גם הוא בצרפת; כרים אל-אחמדי, המשחק בפיינורד, נולד בהולנד; והם מדגם מייצג של האדומים-ירוקים ממרוקו.

כך או כך, שחקני נבחרת מרוקו מקווים שיצליחו לשחזר את הישג השיא שלהם – שמינית גמר בגביע העולם בשנת 1986. אז, במקסיקו, הם סיימו במקום הראשון בבית שלהם, והפסידו – כמו כולם מתישהו – לגרמניה, 1-0. את הטורניר הנוכחי הם יפתחו במשחק מול איראן, ביום שישי ב-18:00, באצטדיון בסנט פטרסבורג, ואם הם ינצחו אותו ואחר כך יצליחו לעשות את הבלתי יאומן מול ספרד או פורטוגל, אזי הם באמת ירגישו שהשמיים הם הגבול. כך גם חשב פרשן הספורט המרוקאי יוסף אל-שאפעי. לדבריו, "דבר ראשון, צריך להיות מציאותיים. אנחנו בבית סוּפֶּר קשה. אולי הכי קשה בטורניר. אבל הכל יקום וייפול במשחק שלנו מול איראן.. הפסד או תיקו יגמרו את הסיפור שלנו… אבל אם ננצח, צריך לעלות מול ספרד ופורטוגל ולא להתרגש מהשמות הגדולים שמולנו".

אוהדי נבחרת מרוקו ברוסיה:

تواجد عدد من مشجعي المنتخب المغربي من أمام فندق أسود الأطلس. أتوا من المغرب وإيطاليا. @fifaworldcup_ar @EnMaroc #روسيا2018 #أسود_الأطلس pic.twitter.com/9fUkhBFRw3

— Zineb EL Houari, FIFA زينب الهواري (@fifaworldcupmar) 11 ביוני 2018

דבר אחד שבכל זאת מעיב על התרגשות המרוקאים הוא ההפסד שלהם במכרז לאירוח המונדיאל בשנת 2026. המרוקאים הגישו מועמדות למונדיאל שאחרי הבא (המונדיאל הבא, ב-2022, אמור להיערך בקטאר) אבל הפסידו להצעה משותפת של צפון אמריקה: קנדה, ארה"ב ומקסיקו זכו לארח יחדיו את המונדיאל של 2026. המרוקאים, כך נראה, כועסים במיוחד על סעודיה, שכן הממלכה הצביעה בעד אירוח המונדיאל בצפון אמריקה ולא באחות הערבית מרוקו. הסיבה לכך הייתה כנראה חוסר המוכנות של מרוקו לתמוך במדיניות המצור של סעודיה ואיחוד אמירויות ערב נגד קטאר, במשבר שהחל באיזור ביוני 2017. סעודיה אמרה כבר בעבר כי אין לה שום מחויבות לעזור למרוקו ולתמוך בה אחרי שזו לא עזרה לה.

תוניסיה

הנבחרת הערבית הבחירה ביותר מבחינת דירוג פיפ"א (21 בעולם) הוגרלה גם היא לבית קשה ביותר. בבית ז' תפגוש תוניסיה את אנגליה במשחק הראשון, את בלגיה הלוהטת במשחק השני, ואת פנמה במשחק השלישי. את "הנשרים של קרתגו", הנבחרת של המדינה אליה נשואות תקוות פוליטיות רבות בעולם הערבי – במיוחד מאז האביב הערבי ותהליכים ייחודיים שהתרחשו רק בתוניסיה – מאמן נביל מעלול, הערבי היחיד שמאמן את הקבוצה של ארצו. משחקי האימון של תוניסיה היו קשים, אך בכולם השיגה תוצאות טובות: תיקו 2-2 מול פורטוגל, הפסד 1-0 לספרד ותיקו 2-2 מול תורכיה.

מאמן נבחרת בלגיה, רוברטו מרטינס, שצפה במשחק הידידות בין תוניסיה לספרד, אמר בסיום: "ראיתי שמדובר בקבוצה טובה. תוניסיה הגיעו להרבה מצבים ויכלו גם להשוות ואף לנצח. כמו כן, זה שהם כבשו שני שערים נגד פורטוגל הוא הוכחה נוספת ליכולת שלהם. יש להם שחקנים עם יכולת טקטית טובה שזזים הרבה ומי יודע, יכול להיות שהם יהיו ההפתעה של המונדיאל".

נשיא תוניסיה, אלבאג'י קאיד אלסבסי, בן ה-96, לא ויתר על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו ואירח את שחקני הנבחרת לפני צאתם לרוסיה. בסרטון שהופץ מהמפגש נראים המאמן מעלול והשחקנים לוחצים את ידו של הנשיא הקשיש, מנשקים אותו ומעניקים לו חולצה של הנבחרת. הנשיא ביקש משחקני הנבחרת לעשות כמיטב יכולתם כדי לחזור הביתה עם תוצאות ראויות "המשקפות את הרמה המצוינת של הספורט התוניסאי וכדי להכניס שמחה ללבבות מיליוני תוניסאים".

נשיא תוניסיה מקבל בארמונו את הנבחרת לקראת המונדיאל:

#استاد_الدوحة | الرئيس التونسى قايد السبسى بستقبل اليوم الثلاثاء فى قصر قرطاج، بعثة منتخب تونس لكرة القدم، وذلك قبل السفر إلى روسيا للمشاركة فى نهائيات كأس العالم التي ستنطلق يوم 14 يونيو الجارى pic.twitter.com/kr5tvzjjXh

— جريدة استاد الدوحة (@stadeldoha) 5 ביוני 2018

איראן

עדיין מהאזור, גם אם לא חלק מהעולם הערבי, איראן מגיעה למונדיאל גם היא עם הרבה ביטחון. את עשרת המשחקים האחרונים שלה היא סיימה ללא הפסד (6 נצחונות ו-4 תוצאות תיקו), והמאמן של הנבחרת בשבע השנים האחרונות – קרלוס קיירוש הפורטוגלי – הוא אחד המנוסים בטורניר. בעברו הוא אימן את נבחרת דרום אפריקה, נבחרת פורטוגל, ריאל מדריד, ספורטינג ליסבון, והיה עוזר מאמן במנצ'סטר יונייטד (בתקופת אלכס פרגוסון).

כוכב הנבחרת, סרדאר אזמון, זכה לכינוי "מסי האיראני" בשל שליטתו בכדורגל ותנועתו על המגרש. את מסי האמיתי בכל מקרה, זוכרים האיראנים היטב. הם שיחקו בארבע אליפויות עולם עד כה, אבל במונדיאל האחרון בברזיל, במשחק נגד ארגנטינה, בתוך זמן הפציעות הצליח ליאו מסי לכבוש את השער האיראני, ולהשאיר אותם עם המחמאות אבל בלי נקודות. איראן תשחק ברוסיה ב"בית המוות" עם ספרד, פורטוגל ומרוקו, וגם בטהרן מקווים, כמו במרוקו, שניצחון במשחק הראשון יוכל לפתוח את האופציות להמשך.

אוהדי איראן במוסקבה:

یکی از خیابون‌های منهتی به میدان سرخ _مسکو #جام_جهانی_روسیه #میدان_سرخ_مسکو #سفر_منا_جام_جهانی_روسیه pic.twitter.com/ZPOXKBxN0Z

— Mona Hoobehfekr (@MonaHoobehfekr) 13 ביוני 2018

"הקֶשֶר הישראלי" של נבחרת איראן הוא סיפור הרחקתו של קפטן הנבחרת, מסעוד שוג'אעי, המשחק בקבוצת א.א.ק. אתונה בליגה היוונית. בשנה שעברה, כששיחק בקבוצת פאניוניוס, הוא עלה למשחק נגד מכבי תל אביב במוקדמות הליגה האירופית. לאחר מכן, בעקבות המשחק, החליטה התאחדות הכדורגל האיראנית להרחיקו מהנבחרת, על כך שבחר להשתתף במשחק נגד קבוצה ישראלית. המאמן הפורטוגלי של נבחרת איראן ניסה להתנגד, אולם בסופו של דבר, שוג'אעי לא נכלל בסגל הנבחרת, כנראה בשל לחץ פוליטי שהגיע מהדרגים הגבוהים ביותר.

סיבה נוספת עשויה להיות קשורה להערה שהשמיע שוג'אעי במהלך פגישה מצולמת עם נשיא איראן חסן רוחאני. במהלך הפגישה ביקש שוג'אעי מרוחאני להפעיל לחץ על התאחדות הכדורגל האיראנית כדי שזו תתיר כניסת נשים למשחקי כדורגל. "האם זה הגיוני", שאל שוג'אעי את הנשיא, "שכל האיראנים יכולים לבוא לראות אותי משחק, אבל אמא שלי לא?", ואז הוסיף: "בזמן שאפילו בסעודיה הולכים קדימה ומתירים לנשים להגיע למשחקי כדורגל, נדמה שאיראן היא היחידה שצועדת לאחור". שוג'אעי, כאמור, לא זומן בסופו של דבר לסגל הנבחרת.

***

עיד אלפיטר, שיחול בסוף השבוע יהיה ללא ספק מיוחד מבחינת כדורגל. בכל רחבי המזרח התיכון, תשתלב אווירת החג עם אווירת חג אחר, זה של גביע העולם. סעודיה, מצרים, תוניסיה, מרוקו ואיראן, חמש נבחרות המייצגות את האזור, על המתחים שבו ועל הכוחות המנוגדים שבו, על הסיכויים ועל התקוות שלו, יעלו על כרי הדשא של מוסקבה, סוצ'י, וולגוגרד, לוז'ניקי וסנט פטרסבורג. שיהיה לשחקנים ולנבחרות ולעמי האזור חג שמח: בין אם הם מציינים את עיד אלפיטר או את המונדיאל או את שניהם.

הפוסט האם הסינדרלה של המונדיאל תגיע מהמזרח התיכון? הופיע ראשון בשיחה מקומית

יהיו שיראו ברוסיה 2018 את ה"מונדיאל של אירופה". ברזיל, הפייבוריטית לזכייה, הודחה כבר ברבע הגמר על ידי בלגיה; אורוגוואי, באותו שלב, לא היוותה יריבה לצרפת; ארגנטינה הודחה בידי אותה צרפת כבר בשמינית גמר; יפן, הנבחרת האסיאתית היחידה מבין ארבע שהעפילה לשמינית הגמר, הפסידה לבלגיה; קולומביה הפסידה באותו שלב לאנגליה; אף לא אחת מבין חמש נבחרות אפריקאיות שרדה את שלב הבתים; גם אף לא אחת מבין חמש הנבחרות הערביות/מוסלמיות; הישגי הנבחרות ממרכז אמריקה לא היו מרשימים; ומצפון אמריקה לא העפילה אף נבחרת לטורניר; גם אוסטרליה, היחידה שהגיעה מאוקיאניה הרחוקה, לא שרדה את שלב הבתים.

הדומיננטיות של נבחרות היבשת הישנה באליפות היוקרתית ביותר בענף הספורט הפופולארי ביותר היא עדות בעבור רבים כי אין תחליף לשילוב בין הכסף, המסורת והתרבות האירופיות בכדורגל. ואולם, גם אם מסקנה זו נכונה בחלקה, אין להכחיש כי כמה מהנבחרות האירופיות המצליחות ביותר נסמכות על שחקנים שמוצאם אינו מאירופה. בבלגיה ובצרפת, שיתמודדו הערב בחצי הגמר, מחצית משחקני הסגל (23 מ-46 בשתי הנבחרות יחד) הם בנים להורים שהיגרו לאירופה, בעיקר מאפריקה; באנגליה כמה מהשחקנים הבולטים ביותר הם שחומי עור ובנים למהגרים מהקריביים ומאפריקה; רק קרואטיה, שתמודד מחר מול אנגליה, מורכבת כמעט אך ורק משחקנים סלאבים "טהורים".

השילוב הבין-גזעי – והבין-לאומי והבין-תרבותי – מוכיח את עצמו בעולם הכדורגל מזה זמן רב. אלופת העולם הקודמת, גרמניה, גם מורכבת מבני מהגרים רבים, חלקם טורקים, חלקם שחומי עור אפריקאים; וכמובן שכל קבוצות הצמרת בעולם מורכבות לא רק ממיטב היבול האירופי, אלא גם מכוכבים רבים ממדינות דרום אמריקה, אפריקה ואפילו אסיה. במובן זה, ברורה ואף מוצדקת בכירותו של הכדורגל כענף הספורט האהוב בעולם. אין עוד משחק שמעניק ייצוג כה מגוון ומרובד. לא בכדי, מזוהה הכדורגל כמעט בכל מדינה בעולם עם מעמד הביניים והמעמד הנמוך.

כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי – תוצרים מובהקים של אקדמיות לספורט (תמונות מתוך ויקימדיה, Анна Нэсси, Екатерина Лаут, רשיון CC BY-SA 3.0)

מתאמנים, משחקים, גרים, לומדים ואוכלים כדורגל

אך הכדורגל עובר שינוי, כזה שבאופן יחסי ממעטים לדבר עליו.

אם במשך עשורים רבים, למעשה מאז תחילת ימי המשחק במאה ה-19, כמעט כל הכוכבים הגדולים גדלו כילדים ששיחקו כדורגל ברחוב ובשכונה, אז היום המסלול של רבים מהכדורגלנים המקצוענים הוא שונה. מגיל צעיר ביותר הם מצטרפים לקבוצה, המשחקת ומאומנת באופן מוסדר. המצטיינים מבין הילדים בגיל נערוּת מוקדם מצטרפים למסגרת מקצועית עוד יותר המכונה "אקדמיה". באקדמיות הללו הם מקבלים מסגרת טוטאלית: הם מתאמנים ומשחקים, אבל גם גרים, לומדים ואוכלים. האקדמיה אמורה ליצור כדורגלנים מקצוענים, כאלה שכבר בגיל 18-20 יכולים לשחק במדי המועדון שגידל אותם או להימכר למועדונים אחרים, לעתים ממדינות עשירות יותר, בעבור ממון רב.

שני הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם בעשור וחצי האחרונים הם תוצרי אקדמיות, ליאו מסי (ברצלונה) וכריסטיאנו רונאלדו (ספורטינג ליסבון).

"פעם כל השחקנים גדלו ברחוב". אלון חזן עם אורי מלמיליאן. (משה שי / פלאש 90)

נכון, עדיין יש כדורגלנים מצטיינים רבים שלא גדלו באקדמיה בתנאי פנימייה. מוחמד סלאח, הכדורגלן המצטיין בליגה העשירה בעולם (הפרמייר ליג) וכדורגלן השנה באפריקה, גדל במועדון נוער בקהיר כאשר מדי יום הוא נוסע מכפרו הקטן ארבע שעות באוטובוס. כמוהו גם חברו לקבוצת ליברפול סדיו מאנה הסנגלי, שגדל על מגרשי החול של מערב אפריקה.

אפילו צרפת, מהראשונות בעולם שאימצו את מודל האקדמיה, מציגה בהרכב הנבחרת המצוינת שלה שני שחקנים בולטים – הקשר נגולו קאנטה והחלוץ אוליבייה ז'ירו, שלא גדלו באקדמיות והתגלו בליגות הנמוכות. אך מהפכת האקדמיות כה משמעותית, שאפילו ביבשת דרום אמריקה כוכבים רבים כבר גדלים במערכת מקצועית והיקפית שייצרה סופרסטארים כמו ניימאר (ברזיל), חאמס רודריגז (קולומביה), לואיס סוארס (אורוגוואי), אלכסיס סאנשז (צ'ילה) וסרחיו אגווארו (ארגנטינה)

כל השחקנים הגדולים גדלו ברחוב

"הרחוב הוא המקום שבו אתה רוכש את הידע ואת התשוקה למשחק", מסביר אלון חזן, מאמנה הזמני של נבחרת ישראל ומי שבעברו אימן את נבחרות ישראל הצעירות לאחר שסיים קריירה מוצלחת ככדורגלן, שגם הוא, כמו רבים בתקופתו, גדלו ברחובות (של אשדוד).

"פעם כל השחקנים גדלו ברחוב", מוסיף חזן, "אלה שהיו טובים, ובעיקר אלה שהיו רציניים והתמידו, גם הגיעו למחלקות הנוער. אבל זה רק אחרי שנים רבות של משחק ברחוב. שם אתה רוכש את הטכניקה וגם את המנטאליות והקשיחות והרוע. בלי הכלים האלה, אין לך מה להגיע למחלקת הנערים והנוער. לכן גם במדינה כמו ישראל היו בעבר הרבה מאוד כדורגלנים מוכשרים. היום עדיין יש כדורגלנים מוכשרים. אבל זה שונה".

חזן, אולי בשל תפקידו הממלכתי והבכיר, נמנע מאמירה ביקורתית ונוקבת מדי, אך היא עדיין ככל הנראה נכונה: מדינת ישראל מצמיחה כיום הרבה פחות כדורגלנים מעולים מאשר בעבר. מבט בכדורגל הבינלאומי חושף כי בעיה זו אינה קיימת רק בישראל. גם במדינות רבות כמו איטליה, דנמרק, שוודיה, סקוטלנד, הולנד, רומניה, בולגריה, צ'כיה משחקים כיום הרבה פחות כדורגלנים מעולים מאשר בעבר. ניתן לטעון כי אפילו בברזיל הגדולה יש פחות כישרונות-על מאשר בעבר. לא בטוח שניתן למצוא מכנה משותף משמעותי לכל המדינות הללו. אך כן ניתן לטעון די בביטחון, כי באופן כללי כדורגל הרחוב פחות משמעותי מאשר היה בעבר. לעתים אף נדמה כי הוא כמעט לגמרי נעלם.

אפילו ביבשת דרום אמריקה כוכבים רבים כבר גדלים במערכת מקצועית לייצור סופרסטארים. ניימאר הברזילאי מול גמבואה מקוסטה ריקה (צילום: ויקימדיה, Кирилл Венедиктов, CC BY-SA 3.0)

"כשהייתי ילד, הרחובות היו מלאים בילדים ששיחקו כדורגל", מציין רפעת (ג'ימי) טורק, שהגיע מרחובות שכונת עג'מי ביפו עד לנבחרת ישראל. "פעם כולם שיחקו כדורגל. גם בשכונות העוני וגם בשכונות הטובות יותר. לילדים הייתה תשוקה חזקה לכדורגל", מוסיף טורק, "אבל נדמה שהיום הילדים עסוקים בדברים אחרים. יש להם פלייסטיישן וסמארטפון וחוגים ואלף דברים אחרים. וגם אם הם רוצים לשחק כדורגל, אז לפעמים הם לא יכולים. כך זה למשל ביפו. יש שם מגרש אחד מסודר שבו ניתן לשחק, אבל גם הוא סגור בפני הילדים כי צריך לשלם בו. אז הילדים של היום הרבה פחות משחקים ברחוב".

לחזור מבית ספר ולרדת לרחוב לשחק

המקומות שמשחקים בהם כדורגל ברחוב, מצמיחים יותר שחקנים. רפעת טורק (משה שי / פלאש 90)

אלון חזן מוסיף: "אם כשאני ילד מייד אחרי בית ספר, הייתי מגיע הביתה, זורק את התיק ויורד לרחוב לשחק שעות על גבי שעות של כדורגל והיה צריך ממש למשוך אותי בסוף היום הביתה, אז היום אני צריך למשוך את הילדים שלי כדי לרדת לשחק כדורגל. וזה פשוט לא קורה. קח למשל את הילדים המוכשרים או את הילדים שמגיעים למחלקות הילדים והנוער. כמה שעות כדורגל הם משחקים בשבוע? נגיד שהם מתאמנים חמש-שש פעמים בשבוע, בכל פעם שעה וחצי. ואז יש להם משחק בשבת. אז בסך הכל הם משחקים מקסימום עשר שעות בשבוע. כשאני הייתי ילד, עשר שעות של כדורגל זה מה שהיית עושה ביומיים בשכונה. ואין אפס, אתה הופך להיות שחקן בשכונה. אתה משחק כל היום לא רק נגד החברים שלך, אלא גם לעתים נגד ילדים גדולים וחזקים יותר, ונגד מבוגרים. אתה מקבל את כל הכלים. אני כבר בגיל 16 שיחקתי בליגת העל (במדי הפועל פתח תקווה) כי רכשתי את המיומנויות שלי בשכונה. היום אתה לא רואה גם נערים בגיל 18-19 מקבלים הזדמנות בליגת העל. וזה לא בגלל שהרמה גבוהה יותר. אבל יש כיום מנטאליות של פחות להאמין בנוער וגם יש נוער שפחות שיחק כדורגל, כי הוא לא רכש אותו ברחוב".

טורק מחרה מחזיק אחרי חזן וטוען כי המקומות שמשחקים בהם כדורגל ברחוב, מצמיחים יותר שחקנים. "קח את היישובים הערביים, בעיקר בפריפריה. הכפרים הקטנים. דווקא משם אתה רואה הרבה יותר שחקנים. פתאום בליגת העל יש הרבה יותר שחקנים ערבים. הילדים האלה עדיין גדלו על מגרשי חול וחצץ או אספלט. הם ילדים שיש להם פחות כסף. הם פחות על המחשב או הפלייסטיישן. הם עדיין יוצאים לשחק כדורגל. זה בונה אצלם קשיחות ואהבה למשחק. אז כשהם מגיעים למחלקות הנוער, הם גם לרוב מוכנים להשקיע יותר מהילדים היהודים כי הם יודעים שהכדורגל הוא מבחינתם כרטיס לחיים הרבה יותר טובים ונוחים. הם גם מתחילים לראות מודלים לחיקוי מצליחים. שחקנים ערבים כמו טאלב טוואטחה, בירם כיאל או מואנס דאבור, שעושים כסף גדול בגרמניה, אנגליה ואוסטריה. הילדים האלה מבינים שיש לאן לשאוף אם הם עובדים קשה. אבל שוב, הם רוכשים את הבסיס של הכדורגל ליד הבית בשכונה או בכפר. הם פשוט יוצאים לשחק".

באר שבע מצמיחה אליפויות, לא כדורגלנים

חזן בוחר להשתמש בדוגמא של הפועל באר שבע כדי להמחיש מה קרה לכדורגל השכונות ובכלל לכדורגל הישראלי דרך הסיפור של הקבוצה, שזכתה באליפות בשלוש השנים האחרונות. "בשנות השבעים גם הייתה לבאר שבע קבוצה גדולה שזכתה בשתי אליפויות רצופות. אלא שאז כל כוכבי הקבוצה היו ילדים שגדלו ברחובות באר שבע. שמות כמו מאיר ברד, רפי אליהו, שלום אביטן ואברהם נומה. היום באר שבע, לאחר ארבעים שנה, שוב עם אליפויות רצופות. שלוש אליפויות! אבל תסתכל על הסגל של באר שבע. נסה לראות מי שם הוא ילד באר שבעי שגדל ברחובות או אפילו בקבוצת הנוער של באר שבע. לא תמצא. כולם שחקנים מבחוץ. אז אפילו עיר כמו באר שבע, שהיא עיר שנעשים בה דברים נפלאים אבל היא עדיין עיר בפריפריה שיש בה גם עוני משמעותי, אפילו עיר כזו לא מצמיחה יותר כוכבי כדורגל".

וברור שהסיפור הוא לא רק באר שבע, או אשדוד של חזן או יפו של טורק, שבעבר הצמיחה כוכבי ענק כמו מוצי ליאון, שייע פייגנבוים, משה סיני, אלי (קוקוס) כהן ושבתאי לוי, וכיום לא מצמיחה כמעט דבר. הסיפור הזה משותף כמעט לכל ערי ישראל. ילדי וכדורגלני הרחוב והשכונה של פעם נעלמו ואיתם נעלם גם הכדורגל המקומי הטוב.

טורניר כדורגל רחוב בעזה בזמן הרמדאן, עזה, מאי 2018 (עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

הולנד, מדינה שבעבר לא רק יצרה סגנית אלופת עולם (שלוש פעמים) ואלופת אירופה, אלא גם אינספור כדורגלנים כבירים כמו יוהן קרויף, רוד חוליט, מרקו ואן באסטן ופרנק רייקארד, לא הצליחה להעפיל למונדיאל האחרון וגם לא ליורו 2016 בצרפת, שנערך לראשונה במתכונת מורחבת של 24 נבחרות. ג'ורדי קרויף, המנהל המקצועי של מכבי תל אביב בשש השנים האחרונות שגם אימן את הקבוצה בעונה האחרונה, הסביר לי לפני כמה שנים, עוד לפני ההתדרדרות החדה בהישגי הולנד, מדוע אביו יוהן, גדול שחקני הולנד בכל הזמנים, פחות אוהב את הכדורגל המודרני. "יש פחות שחקנים טכניים מפעם", טען קרויף, "הילדים של היום כבר לא יוצאים לרחוב ומשחקים שעות מדי יום. וגם האקדמיות לא מצליחות להוות תתליף לדבר הזה".

מכניסים את כדורגל הרחוב לאקדמיה

ולכן אולי בכדורגל של היום אנחנו רואים הרבה יותר כדורגלנים ממושמעים טקטית ואתלטים כבירים, אבל אנחנו רואים פחות עילויים טכניים והרבה פחות שחקנים ממזרים וערמומיים שמשלבים בין טכניקה לקשיחות שנרכשת ברחוב הקשוח. "דווקא בגלל הדברים האלה, ובגלל שהבינו כמה כדורגל הרחוב הוא חשוב, אז יש היום מחלקות נוער ואפילו אקדמיות שמנסות להעתיק את תנאי הרחוב לתנאים המסודרים שקיימים כיום", מסביר חזן, "יצא לי ממש בזמן האחרון לראות אימונים שבהם דורשים מהילדים לשחק בתנאי מגרש קשים, עם גבשושיות וחול, כדי לנסות ליצור אצלו את הטכניקה הבאמת גבוהה. אבל פעם לא היה צריך לדרוש את זה. כי זה מה שהיה. וכך כל הילדים שנהיו כדורגלנים גדלו".

כיום הם גדלים אחרת, בישראל ובעולם הגדול. ולכן אולי כדאי לקחת את הדוגמא של בלגיה, מדינה שהולכת נגד הטרנד העולמי של ייצור פחות כשרונות על. ב-15 השנים האחרונות ייצרה בלגיה כמות אדירה של כדורגלנים עילויים, הרבה יותר מאשר בעבר. ג'ונתן ווילסון, עיתונאי הגרדיאן וסופר המתמחה בהיסטוריה הטקטית של הכדורגל, טוען כי "הבלגים עושים זאת דווקא באמצעות פחות טקטיקה. ויותר טכניקה. הם לוקחים את הילדים, רבים מהם עניים ובני מהגרים משכונות קשות בערים הגדולות, ומביאים את הדברים שהילדים האלה רכשו ברחובות למגרש הגדול. לכן אתה רואה כל כך הרבה כשרונות טכניים כמו עדן הזאר, קווין דה בריינה, דריס מרטנס ואפילו רומלו לוקאקו, שהוא חלוץ ענק וחזק (בן למהגרים מקונגו – י"ב) ועדיין יש לו יכולות טכניות די מרשימות. בקצב הזה של ייצור כשרונות אין להתפלא אם בלגיה תזכה בתארים היוקרתיים ביותר".

ווילסון אמר את הדברים כבר לפני שנתיים-שלוש, וכיום בלגיה כבר בין ארבע הנבחרות הבכירות בעולם. השילוב בין ריבוי בני מהגרים והכדורגל שנרכש ברחובות יצר נבחרת כדורגל שמאות מיליונים ברחבי העולם מתרשמים ממנה. זה גם בדיוק השילוב שקיים בנבחרת צרפת. לכן אחת מהשתיים הללו נחשבת פייבוריטית לזכיה בגביע העולם.

יואב בורוביץ' הוא עורך חדשות ופרשן ספורט ב-i24NEWS.

הפוסט כדורגל הרחוב עוד לא מת, אבל הנשמה שלו הולכת לאיבוד הופיע ראשון בשיחה מקומית

"דת לא מהווה פקטור בבחירת שחקנים בבית"ר ירושלים", אומר הבעלים החדש של הקבוצה, משה חוגג, בסרטון תדמית שיצא לאחרונה שבו מציגה בית"ר שחקנים ספורים מקבוצת הנערים שלה – אחד ערבי "נוצרי, קתולי", השני יהודי ממוצא אתיופי, שלישי ממוצא ארמני (לא ברורה דתו), והרביעי, ערבי "מג'אבל מוכבר", הוא ככל הנראה מוסלמי, למרות שאינו מציין זאת באופן פרטני כמו הנערים האחרים שאינם מוסלמים. הנער, ג'ד קונבר, מציין כי לעתים הוא מפסיד אימונים בגלל שהוא "מתפלל בשישי וצם".

גם כאשר בית"ר מצהירה (בסרטון) שהיא "יוצאת לדרך חדשה", היא כנראה חוששת כי שחקן שלה, גם אם הוא בקבוצת הנערים, יצהיר בריש גלי שהוא מוסלמי. עד היום לא שיחק בבית"ר בקבוצה הבוגרת שחקן ערבי-מוסלמי. גם לא שיחק בשורותיה ערבי-נוצרי. מוסלמים שאינם ערבים דווקא היו מעט מאוד, והקהל הגיב לכך בחומרה יתרה. הסרט "טהורה לעד", שזכה אתמול בפרס אמי, מתאר בדיוק את התגובה האלימה של הקהל לצירופם של שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה. אבל נראה שחוגג רוצה לשנות את זה. אולי הוא חושב שאם יציג לכל האוהדים שחקני בית"ר צהובים-שחורים, נערים חמודים ולא מזיקים, אז אולי יהיה אפשר לקלוט מי מהם בעוד כמה שנים בקבוצה הבוגרת, ללא תגובה אלימה וגזענית מצד אוהדים. חוגג אולי אפילו מאמין שסרטון כזה יכול לקדם החתמת שחקן ערבי בבית"ר גם אם הוא שייך כעת לקבוצה אחרת.

ייתכן כי החשיבה של חוגג נכונה. אך בסופו של דבר הפעולה הזו – החתמת שחקן ערבי בבית"ר ירושלים – תצטרך להיבחן במבחן המציאות. ולכן אולי לא כדאי להמתין יותר מדי. הניתוח חייב להתבצע, אז מדוע לדחות אותו? כך או כך, זה יכאב, אז מדוע לא לסיים עם זה כבר עכשיו?

הבעלים החדשים של בית"ר ירושלים, משה חוגג, על רקע הכותל. הודיע ש"דת לא תהיה אצלו פקטור" (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

כבר שנים התקשורת והציבור עושים עוול כאשר הם מדברים ללא ליאות על "שחקן ערבי בבית"ר". אפילו בטקסט הזה השתמשתי במונח הזה. אבל זו טעות. כיוון ששחקן ערבי בודד בבית"ר לא יעשה טוב לאף אחד. ודאי לא לעצמו. הוא ייחשב לבוגד בחברה הערבית וסביר ביותר כי גם אוהדי בית"ר, לכל הפחות, לא ירעיפו עליו אהבה. אז מדוע לשחקן ערבי לחתום בבית"ר ירושלים? הרי כיום יש לו אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות לפרנסה. מדוע להתעקש דווקא על בית"ר?

לשחקן ערבי באמת אין סיבה טובה לחתום בבית"ר נכון להיום. אם בית"ר אכן תרצה ששחקן ערבי ישחק אצלה, התפקיד שלה הוא לשנות זאת. איך ניתן לעשות זאת? להחתים כמה שחקנים ערבים בבית"ר ירושלים!

לבית"ר אין אינטרס של ממש להחתים ערבי בודד כעלה תאנה. זה לכאורה יכשיר אותה ויסיים את עידן הפסילה הגזענית, אבל רק לכאורה. כי ברור שקבוצה שמחתימה רק שחקן ערבי אחד, עושה זאת אך ורק כדי להלבין אותה, ולא כי היא באמת מתכוונת לשנות את דרכיה. אם בית"ר רוצה להיות כיתר הקבוצות, היא צריכה להחתים שחקנים ערבים בלי שיקול של כמות. כיום יש המוני כדורגלנים ערבים שיכולים לשחק בליגת העל, אז ברור שהחתמה של שחקן ערבי אחד תמחיש כי אין למועדון כוונה אמיתית לשמש מקום עבודה פתוח לאזרחי ישראל הערבים.

מעבר לזאת, הסיכוי של שחקן ערבי בודד להצליח בבית"ר – כאשר הוא סופג כל כך הרבה טינה מבחוץ וכנראה גם בפנים – הוא לא גדול במיוחד. למה שמישהו ירצה להיתפש כבוגד יחיד בבני עמו? למה שמישהו ירצה לשחק מול קהל אוהדים, שחלק לא מבוטל מהם שונא אותו ואולי גם מקלל אותו?

לכן ברור שאם כוונתה שלה בית"ר היא טהורה ומכוונת לתוצאה טובה, עליה להחתים כמה שחקנים ערבים. כמה בדיוק? בשלב ראשון, כדאי להחתים לפחות שלושה. מהלך כזה יסמן שבית"ר ירושלים ומשה חוגג לגמרי רציניים בכוונתם "לצאת לדרך חדשה". זאת אכן תהיה דרך חדשה. והיופי שבדבר: מעבר לכך שבית"ר תצהיר ותוכיח בכך שהיא לגמרי פתוחה בעבור כדורגלנים ערבים, היא גם יכולה להשתדרג מקצועית מהמהלך.

כל מה שעליה לעשות הוא להחתים שלישיית שחקנים ערבים כמו למשל איעד חבשי בהגנה, מהרן ראדי בקישור ומוחמד שכר בהתקפה. כל אחד מהשלושה ראוי להרכב של בית"ר ואף יכול לככב בו. להביא את כל השלושה ולשלם להם יעלה לחוגג כמה מאות אלפי דולרים לכל הפחות. אבל הבעלים של בית"ר כבר השקיע מיליוני דולרים רבים ברכישת הקבוצה וגם ברכש מפוצץ מייד לאחר שהשתלט על המועדון.

בינתיים רכש יקר כמו טל בן חיים, מאור בוזגלו (פצוע), ערן לוי, דודו גורש ודן אייבינדנר לא ממש מצדיק עצמו. היום, אחרי חמישה מחזורים, היא נמצאת במקום ה-13, מקום שממנו יורדים ליגה. להביא את שלושה הערבים שצויינו יהיה הרבה-הרבה יותר זול, וכמעט בטוח שזה יהיה הרבה יותר משתלם, גם בהיבט המקצועי ובוודאי בהיבט התדמיתי והערכי.

ונגיד שבית"ר תנסה להביא את השלושה ולא תצליח להביא את כולם, או אפילו אחד מהם. יכול להיות שהם לא ירצו. יכול להיות שהקבוצות שלהם לא יסכימו לשחרר או למכור אותם. אבל בית"ר, מבחינתה, תראה את הכוונה הנכונה והטובה. ואם היא לא תביא את השחקנים הללו (ולדעתי יש סיכוי לא רע בכלל להביא את כל השלושה), היא בוודאי תמצא שחקנים ערבים אחרים ראויים. אבל הסוד להצלחה הוא להביא לפחות שלושה.

כי זה באמת יסמן לכל העולם שבית"ר רצינית. וזה גם לא יבייש את הכדורגלנים שיגיעו למועדון בטדי, כפי ששחקן ערבי בודד יכול להתבזות ולהפוך לאויב עמו. שלושה כדורגלנים שיבואו ביחד לכל הפחות יוכלו לומר לציבור הערבי כי בית"ר רצינית. היא באמת רוצה אותם. היא מוכנה לשלם כסף טוב עבורם. והיא באמת רוצה לצאת לדרך חדשה, ואם המועדון הזה מוכן לשנות את דרכו, אז הוא גם ראוי לשיתוף פעולה של הציבור הערבי ושל כדורגלניו.

בכל מקרה, האתגר כרגע מונח לפתחו של משה חוגג. הוא יכול לקנות את עולמו ולבצע מהלך שישנה משהו בחברה הישראלית. והוא הרי אמר שהוא רכש את בית"ר ירושלים "כדי לבצע שינוי חברתי". קדימה חוגג. אתה יכול לעשות זאת.

יואב בורוביץ' הוא עורך חדשות ופרשן ספורט ב-i24NEWS

הפוסט בית"ר ירושלים לא צריכה שחקן ערבי. היא צריכה שלושה הופיע ראשון בשיחה מקומית

אתמול זכה הסרט "טהורה לעד", שביימה מאיה זינשטיין, בפרס האמי לסרטים תיעודיים בתחום הפוליטיקה והממשל. אני הייתי אחד הגיבורים שלו. עד לפני חמש שנים הייתי אחד ממנהיגי אוהדי בית"ר ירושלים ושייך לפלג המיליטנטי בארגון "לה פמיליה". לאחר צירופם של זאור סאדייב וג'יברייל קאדייב, שני שחקנים מוסלמים ממוצא צ'צ'ני לבית"ר ירושלים, התארגנו כשמונים איש. כל אחד שם 100 שקל ויחד יצאנו למאבק כנגד צירופם של השחקנים המוסלמים לקבוצה.

הייתי אחד ממובילי המאבק לגרש את שני השחקנים מהקבוצה. בסרט "טהורה לעד" אני רואה את עצמי מקלל קללות את השחקנים המוסלמים ואת משפחתו יצחק קורנפיין, שהיה אז יושב ראש הקבוצה. באותה תקופה איבדתי את היקר לי מכל, את האישה שכל כך אהבתי, ובתוך שנה מצאתי את עצמי גרוש ונתבע תביעה אישית על ידי קורנפיין בסך 380 אלף שקל.

באותה תקופה, לראשונה בחיי התחלתי לעבוד בבית אריזה לתמרים עם פועלים ערבים, שם הבנתי לראשונה שאנחנו, יהודים וערבים, דומים והמכנה המשותף בינינו גדול מהמפריד. לאחר הסדר עם קורנפיין, נאלצתי לשלם כ-50 אלף שקל וכיום אני מבין שהעונש הזה גרם לי להיות מי שאני כיום. הבנתי שטעיתי ושבחרתי בדרך לא נכונה. ספורט אמור להוות גשר לקרב בין בני אדם ולא לייצר שנאה וריחוק בין קבוצות. התנתקתי מארגון שבו צמחתי ואני מפנה את כל כוחותיי להעביר הרצאות לבני נוער נגד אלימות וגזענות.

האם יש תהליך של שינוי בקהל של בית"ר ירושלים מאז הסרט? יש שינוי בקרב הקהל המיליטנטי של בית"ר, אבל לצערי התהליך איטי מאוד. יש הבנה שאם האוהדים יקללו או יתנהגו בצורה שלילית, הקבוצה תיענש. לכן יש פחות מקרי גזענות בקהל של בית"ר ירושלים בשנים האחרונות. אבל אם יחתימו עכשיו שחקן ערבי או מוסלמי, כמחצית הקהל של בית"ר ירושלים יתנגד להחתמה בדרכים קשות מאוד.

אוהדי בית"ר ירושלים עם שלט "לה פמיליה" ברקע. בשנים האחרונות למדו לקלל פחות (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הסרט "טהורה לעד" שיקף את פני הקהל והאוהדים. אבל אנחנו צריכים להבין, שרוב אוהדי בית"ר הצעירים מגיעים ממשפחות המטופלות במוסדות הרווחה. הם נמשכים לגזענות ומוצאים בטדי את הרגשת השייכות, החיבוק מקהילה והרגשת השליטה.

אני באמת חושב שאין ילד רע. אני חושב שיש ילד שרע לו. צריך גם לזכור שלהיות גזען נמצא היום במיינסטרים של החברה הישראלית. כבר לא מתחבאים. אוהדי בית"ר משקפים עמדה של הרבה אנשים בחברה הישראלית, עמדה שמתחילה מפוליטיקאים שלוחי רסן, שמשתלחים באזרחי מדינת ישראל שעשרים אחוז מתוכם הם ערבים.

השאלה היא האם החתמת שחקן ערבי היא הפתרון. המילים הראשונות שמשה חוגג, הבעלים החדש של בית"ר שהגיע לא מזמן, אמר הן: "בית"ר ירושלים יכולה וצריכה להיות כלי לשינוי חברתי". אני חושב שזו הזדמנות להנהלה לסלול דרך חדשה למועדון.

אני לא תמים: ארגון לה פמיליה מונה כיום אלפי בני אדם וכדי להיאבק בגזענות ובאלימות, צריך תכנית רחבה ומקיפה ולהשקיע הרבה משאבים. אני קורא לך, חוגג, לבנות תכנית לטווח של חמש שנים להחזרת הנשים והילדים והמשפחות ליציעים, ותכנית להפגיש בין ילדים יהודים שמשחקים בבית"ר לילדים ערבים. צריך ליצור מפגשים משותפים. אנחנו כמזרחים ואוהדי בית"ר, שתמיד הרגשנו את תחושת הקיפוח, לא אמורים לקפח קבוצות אחרות. אנחנו צריכים להראות שספורט אמור להוות גשר לקרב בין בני אדם ולא להפך.

חינוך הוא כלי הנשק החזק ביותר וניתן לשנות אתו את העולם. מועדון בית"ר יכול להיות מועדון אירופאי לכל דבר עם יציעים מלאים ותפאורה משגעת של אוהדי הקבוצה בתנאי שיבנו תכנית חינוכית מצד אחד, ומצד שני יענישו בחומרה כל מקרה של גזענות ואלימות. מועדון בית"ר ירושלים חייב להפסיק להפלות אנשים משום שהם ערבים או מוסלמים וצריך לשמש גשר לקירוב בין בני אדם. במסגרת תוכנית רחבה, שתכלול גם את משרד הספורט, את ההנהלה החדשה של בית"ר ולפחות 60 אחוז מהקהל של הקבוצה, אפשר לייצר דרך חדשה למועדון.

השאלה האם מישהו רוצה לטפל בזה באמת, או שאולי המצב הנוכחי הוא המצב האידיאלי בעיני כל מיני אנשים?

למרות שהתרחקתי מהמועדון בשנים האחרונות, אני עדיין אוהד בית"ר. כמי שגדל בלה פמיליה והוביל את המחאה כנגד השחקנים המוסלמים, אני קורא: בואו נשחק משחק הוגן. אין מקום לגזענות ושנאה והדרה בספורט ובמרחב כולו בגלל צבע עור או צבע חולצת הכדורגל.

דוד מזרחי, מרצה במוסדות חינוך ופעיל חברתי

הפוסט הגזענות נמצאת במיינסטרים, אוהדי בית"ר מבטאים אותה הופיע ראשון בשיחה מקומית

מדי כמה זמן עולים להם קולות הקוראים להחתים לראשונה שחקנים ערבים במועדון בית"ר ירושלים, שמעולם לא החתים שחקן ערבי. זכורה במיוחד היוזמה של "הארץ" מלפני שנתיים, "עד שישחק ערבי בבית"ר", אז במשך חודשים ארוכים פרסם העיתון מאמרים וכתבות שביקשו להפעיל לחץ על מועדון הכדורגל ולגרום לו להחתים סוף סוף שחקן ערבי. כעת יואב בורוביץ' כותב ב"שיחה מקומית" כי על בית"ר לא רק להחתים שחקן ערבי אחד, אלא לא פחות משלושה.

היוזמה של "הארץ" נכשלה, וטוב שכך. בזמנו, מדובר היה ביוזמה מתנשאת שלא רואה את הגיבנת של עצמה: כתבתי אז כי לא יכול להיות שעיתון המטיף נגד גזענות וטוען להיותו פרוגרסיבי ומעסיק שוויוני, מעסיק רק פלסטיני אחד בדסק החדשות שלו. אגב, שם הוא משמש ככתב "לענייני ערבים", כמובן.

אז מה הבעיה עם החתמת שחקנים ערבים בבית"ר? זה יוריד את מפלס הגזענות במועדון, יש שיגידו. ואני טוען שלא כך נאבקים באוהדי המועדון הגזענים והמסוכנים.

מי אמר שמגיע להם בכלל?

הרעיון מאחורי הקריאה של בורוביץ' וגם של יוזמת "הארץ", למרות הצביעות של העיתון והעובדה שהערבי אצלו משמש כעלה תאנה, הוא דווקא נכון. אין מקום להדרה של פלסטינים בשום מקום ובשום תחום, במיוחד לא בספורט. אבל אתם יודעים למה עוד אין מקום? לשימוש בפלסטינים ככלי להורדת מפלס הפאשיזם בישראל. בין אם ביודעין ובין אם לא, זה מה שעושה כל מי שקורא להחתמת שחקנים ערבים במועדון שאוהדיו נשבעו שהוא יישאר "טהור לעד", גם על גופתם המתה.

בורוביץ' טוען במאמרו האחרון, במידה רבה של צדק, כי החתמת שחקן אחד היא עלה תאנה ועלולה לסכן את השחקן עצמו, ובנוסף, הוא עלול להיתפס כבוגד בקרב בני עמו. לשם כך הוא מציע החתמה של כמה שחקנים ביחד. טוב עושה בורוביץ' שהוא מציין שגם מקצועית זהו הדבר הנכון לעשות: הרי מבין כוכבי הליגה הישראלית יש כמה שחקנים פלסטינים מצוינים, כך שכל קבוצה שמחתימה ערבים יכולה לשדרג את עצמה.

אלא שבורוביץ' חוטא היכן ש"הארץ" חטא אז: ראשית, מי אמר שמגיע לקהל הגזעני, האלים והמסוכן של בית"ר שישחקו במועדון שלו שחקנים ערבים, טובים ככל שיהיו? בישלתם את הדייסה המסריחה, עכשיו תוכלו אותה.

יבואו משכיני השלום ויגידו, מה שהיה היה. הלאה. בסדר גמור, סלחנו על כל התקריות האלימות והגזעניות, ובדרך נס הצלחנו לשכוח את כל ארועי האלימות בהם היו מעורבים אוהדי המועדון. אז איפה הבעיה עדיין?

הבעלים החדשים של בית"ר ירושלים, משה חוגג, על רקע הכותל. כבר התחיל לפעול נגד האלימות במועדון (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הבעיה היא השימוש בפלסטיני לתיקון עיוותים בחברה הישראלית. לא הפלסטינים הם האשמים בכך שבית"ר הפכה להיות קבוצה פאשיסטית. כשישראלים קוראים לצירוף ערבים לבית"ר, הם דורשים מפלסטינים למעשה להיות בחוד החנית של המאבק (העלול להיות מסוכן) בפאשיזם. כל השנים האלה אוהדי בית"ר קיללו אתכם, איימו עליכם ואף פגעו בכם, פלסטינים חביבים, ואנחנו הישראלים לא עשינו כלום? לא נורא. תמשיכו להיות שחקני כדורגל טובים ועכשיו ננסה להכניס אתכם לקבוצה הגזענית של המדינה כדי לכסות על החידלון שלנו.

מה מסוכן יותר מהדרת ערבים בבית"ר? השימוש בפלסטיני כחייל או כבובה במלחמה בגזענות המאכלת את החברה הישראלית. תפיסת הפלסטיני כ"כלי" במאבק במקום לראות אותו כאדם שווה היא גזענות, כך ש"הבאת ערבי לבית"ר" רק כי הוא ערבי היא גזענות לשמה. הרי מקבלי ההחלטות הישראלים הם אלה שלא עשו כלום כל השנים האלה ואפשרו לסירחון להתפשט ביציעי טדי בירושלים. מדוע מהם לא נדרש לשלם את המחיר ומדוע מהם לא נדרש כעת להיות בחוד החנית של "טיהור" בית"ר מהאלימות שלה?

כי כרגיל נוח להשתמש בפלסטינים. בתודעה הישראלית הפלסטיני עסוק בלתפלל להזדמנות אותה יאפשר הישראלי. הפלסטיני לבטח יכיר תודה על כל עבודה, אם רק תיתנו לו. אז שהפלסטיני יקח על עצמו גם לשחק בבית"ר.

בעוד שהחתמת לפחות שלושה שחקנים בבית"ר כפי שטוען בורוביץ' אכן משמעה שינוי תפיסה עמוק, אך מה יקרה אם הניסוי ייכשל? מי יקח אחריות על פגיעה פיזית, חס וחלילה, באחד השחקנים? וחשוב מכך, לא הגיע הזמן לשנות את התפיסה המעוותת שבה הפלסטיני הוא רק כלי בחברה הישראלית, ולא אינדיבדיואל בפני עצמו שגם לו שמורה הזכות להחרים ארגונים גזעניים?

במקום לקפוץ ישר למים ולסכן את חייהם של פלסטינים עם זריקתם לגוב האריות בטדי ממש מול שאגות "לה פמיליה" הדוחות, נדרש חריש עמוק ביציעי טדי. לבית"ר ירושלים יש בעל בית חדש, משה חוגג, שעושה רושם מאוד רציני. אני מאמין לכוונותיו להילחם בגזענות, ללא שום ציניות. כדי לעשות זאת, יהיה עליו להתחיל תהליך מסודר וארוך בקרב אוהדי המועדון.

בקרה יותר הדוקה על האוהדים והרחקת אוהדים גזענים ממשחקי הקבוצה היא הצעד הראשון. מדיניות אפס סובלנות לאלימות, מילולית או פיזית, בשילוב עם פעילויות הסברה בלתי פוסקות ומיתוג מחדש של המועדון ככזה הפועל לשוויון בחברה הם הצעד הבא. לשם הצלחת המהלך על התאחדות הכדורגל הישראלית, מינהלת ליגת העל בכדורגל ומשרד הספורט, למרות העומדת בראשו שלא תישאר במשרד לנצח, לפצות על שנים של הזנחה ולתמוך בחוגג ומאמציו.

זה יכול להיות לא נעים, ואולי אף מסוכן. לאף אחד אין נוסחה מוכחת של העלמת פאשיזם בקלות ובמהרה. אך את מחיר אי נעימות או הסכנה שנלווית לתהליך לא על הפלסטינים לשלם. סבלנו מספיק מאוהדי "לה פמיליה". כשהתשתית תהיה מוכנה, אז אצטרף בעצמי לקריאה להחתים שחקן ערבי בבית"ר.

הפוסט "הבאת שחקנים ערבים" היא לא פיתרון לגזענות בבית"ר הופיע ראשון בשיחה מקומית

איך אני מרגיש כששחקן ערבי מבקיע בנבחרת?

אל תגידו לי ״זה לא קשור לפוליטיקה״. הרי הכל אצלנו קשור בפוליטיקה. וכמה שהשדרנים או הפרשנים בערוץ הספורט יתאמצו כדי לא להראות זאת, תאמינו לי שגם מבחינתם זה די ביג דיל שבנבחרת ישראל משחקים כל כך הרבה פלסטינים, או מה שנקרא בישראלית תקנית: ערבים.

בירם כיאל, טאלב טוואטחה ומואנס דאבור, כולם שחקנים מצליחים ומשחקים באירופה, הם באנקר בהרכב הפותח. במשחק של נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרת אלבניה במסגרת "ליגת האומות", קיבלנו גם שני חילופים שהכניסו בלם וקשר ערבים: עאיד חבשי ודיא סבע, שגם כבש את השער השני לזכות הנבחרת. המבשל, אגב, היה הקפטן הצ׳רקסי של נבחרת ישראל, ביברס נאתכו. כלומר עם שריקת הסיום, מחצית מתוך עשרת שחקני השדה של הנבחרת שהיו על המגרש היו ערבים. תוסיפו לכך את היותו של הקפטן מוסלמי צ׳רקסי, וקיבלתם רוב מוסלמי בהרכב.

אז איך אני, פלסטיני פעיל ובעל תודעה פוליטית, מרגיש עם זה? למען האמת, הרגשות די מעורבים. וניחשתם נכון, לא קשה לדעת למה.

קפטן נבחרת ישראל, ביברס נאתכו. כל שער הוא ניצחון קטן (Дмитрий Голубович ויקיפדיה CC3.0)

ברקוביץ' כמשל

לפני שיקפצו וימחו כל סניגורי הדו קיום שחושבים שזה מעולה שערבים ויהודים משחקים ביחד במקום להיות אויבים, או ישראלים שחושבים שתקוע לי מקל בישבן ושאני רואה הכל רק בעיניים פוליטיות ושאני בכלל מחבל וכדאי לי ללכת לעזה או לאחת מ-22 המדינות שלא ידעתי שהן שלי, אקדים ואומר שכילד, ממש אהבתי כדורגל. וכמו כמעט כל בני גילי אז, במיוחד כדורגל ישראלי.

אני זוכר איך זה היה להיות אוהד מכבי חיפה אחרי ה-5:0 המפורסם על מכבי ת"א ב-1994. איך קמתי בבוקר, וכל הדרך לבית הספר תכננתי איך אלעג לחבריי בכיתה, אוהדי הצהובים. כמה אהבתי אז את ראובן עטר ואייל ברקוביץ׳. כן כן, ההוא שעכשיו שובר שיאי וולגריות וטמטום ברדיו ובטלוויזיה. יותר מזה, באירופה, הייתי אפילו אוהד אייאקס – הקבוצה שבכל משחק שלה מונפים דגלי ישראל. כבר אז ידעתי שזה מפריע לי, אבל איכשהו זה לא מנע ממני לאהוב את הקבוצה הזו.

אנשים גדלים ומשתנים, ונהיים גם מודעים פוליטית. היום ממרומי גילי, חסר לי שלא אדע להבדיל בין כמה שברקוביץ׳ היה גדול כשחקן וכמה שהוא מאכזב אותי כבנאדם. ובכל זאת, ואת זה יגיד לכם כל אוהד כדורגל ותיק, אהבות ילדות וקבוצות אהודות – זה בחיים לא ישתנה. נותרתי אוהד מכבי חיפה.

מצד שני, הפלסטיני שבי גם אוהד את בני סכנין. יכול להיות שאם לא הייתי ערבי, לא הייתי אוהד אותה כלל. כשחיפה וסכנין משחקות, אני באמת שלא יודע מה להרגיש. במפגשים בין השתיים, מפתיע אותי כל פעם מחדש איך הצביטה בלב כואבת יותר עם כל שער של סכנין, דווקא. זה די מביך אותי האמת.

דילמת הנבחרת

מה שמביא אותנו אל דילמת הנבחרת. למען האמת, כאן העניינים ברורים יותר. הנבחרת משחקת תחת השם "ישראל", ועל חולצות השחקנים מופיע הדגל. משחקים של נבחרות לאומיות אחרות נגדה נותנים לגיטימציה לישראל ומנרמלים את הכיבוש ואת סבלו של העם הפלסטיני. מהסיבה הזו, שמחתי מאוד כשארגנטינה ביטלה את משחק ההכנה שלה נגד ישראל בירושלים לפני המונדיאל האחרון. מהסיבה הזו, התבאסתי ביחד עם חבר אתמול כשצפינו בשער הראשון של ישראל. בשער השני, של דיא סבע, הרגשתי צביטה בלב כי בכל זאת מדובר בערבי שהבקיע לנבחרת ישראל הלאומית, אבל אשקר אם אומר שלא הרגשתי גם גאווה פלסטינית קטנה.

אנחנו חיים פה אתכם מתחת לרדאר. מתהלכים ביניכם, עובדים אתכם – אבל איכשהו לא ממש חברים שלכם ואתם כמעט ולא יודעים כלום עלינו. לנו, ואפילו לשחקני הכדורגל הפלסטינים שלנו, קראתם "ערבים ישראלים". הזהות הלאומית שלנו נוכחת, גם אם היא מהולה במעט ישראליות. היא קיימת ובועטת, גם אם היא מודרת מן המיינסטרים הספורטיבי, בין היתר. וכששחקן ערבי מבקיע, גם אם אתם לא יודעים זאת, מבחינתנו מדובר בשער שהוא "שלנו" – בנבחרת הדמיונית והווירטואלית שלא באמת קיימת ושמשחקת בתוך נבחרת ישראל. לאחר שתסיימו לחשוב על כל בדיחות "הגיס החמישי" שעלו לכם לראש (ואם לא עלו לכם כאלה, אתם כנראה לא מקוראי "שיחה מקומית"), תחשבו עד כמה מדכא זה יכול להיות. הצורך הזה, כל הזמן להמציא קיום דמיוני שלנו, הפלסטינים, בתוך המיינסטרים.

נבחרת פלסטין מייצגת את הגדה ורצועת עזה, וחבל שכך. הייתי רוצה לראות את כל הכישרונות שלנו בשטחי 48' מפסיקים לייצג את ישראל ומייצגים את פלסטין. יודעים מה? הייתי אולי מעדיף ששחקני כדורגל פלסטינים ויהודים ישחקו באותה נבחרת, שלא אכפת לי איך יקראו לה, ובלבד שייגמר כבר הכיבוש. אבל בוקרא בלמישמיש, זה לא הולך לקרות בקרוב.

עד אז, אאחל לנבחרת ישראל רק הפסדים, ובלבד שהשחקנים הערבים יכבשו בכל המשחקים. בשביל ישראלים הם יהיו סתם גולים. לנו, הערבים, הם יהיו ניצחונות.

הפוסט בלב אני מקווה שהשחקנים הערבים יבקיעו, ושנבחרת ישראל תפסיד הופיע ראשון בשיחה מקומית

במרחק של שעה וחצי טיסה מתל אביב, במצרים השכנה, מתקיימת בימים אלה אליפות אפריקה בכדורגל, אירוע שמתקיים אחת לארבע שנים. טובי שחקני הכדורגל בעולם משתתפים באליפות, ואני מתאר לעצמי שבתנאים גאופוליטיים אחרים, המוני אוהדות ואוהדי כדורגל היו נוהרים מישראל לקהיר. זה לא קרה.

40 שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, אבל נראה שהשלום הזה לא חוצה את הגבולות של דהב או ראס מוחמד בסיני. רק במקרים נדירים, חצה השלום הזה את מחסום הפוליטיקה והאיבה והביא ליצירת קשרים אישיים או שיתופי פעולה אזרחיים, כפי שאפשר לצפות לשלום בין שתי מדינות ועמים. 40 שנה אחרי, הצעד שיזם הנשיא אנוואר סאדאת עדיין אינו פופולרי בעיני ציבורים נרחבים במצרים. הנשיא ג'מאל עבד אלנאצר קידם את הלאומיות הערבית. סאדאת הפר אותה ולחץ יד למשטר המדכא את העם הפלסטיני.

את העובדה הזו אי אפשר להחמיץ. גם אחרי הסכם השלום עם ישראל, העם המצרי המשיך להפגין בוז כלפי ישראל ועוינות כלפי ישראלים. הממשל של חוסני מובארק תימרן יפה בין הטיפות בפלונטר הזה: ביד אחת הוא דאג לשמור על הסכם השלום, וביד השנייה המשיך להפגין אמפתיה כלפי המצרים שיצאו נגד הכובש הישראלי, במיוחד בהפגנות ובמחאות. אבל מחאות נגד ישראל זה משהו מסוים, ומחאות נגד המשטר זה משהו שונה לחלוטין.

א-סיסי הפך את מצרים לדיקטטורה משטרית-צבאית. א-סיסי עם נשיא האמריקאי טראמפ וסלמן מלך סעודיה (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

האביב הערבי, שרוחותיו הגיעו למצרים מכיוונה של תוניסיה, הביא לגל מחאות ששטף את רחובות קהיר וגרם להדחתו של חוסני מובארק מכס השלטון אחרי 30 שנה. בבחירות הכלליות שנערכו לאחר הפלת מובראק נבחר נשיא אזרחי. קיים ויכוח עד כמה המהלך היה דמוקרטי, אבל אין ספק שהיו בחירות, ואיש האחים המוסלמים, ד"ר מוחמד מורסי, ניצח בהן. בין האחים המוסלמים לצבא קיימת יריבות היסטורית עוד מימיו של נאצר, שכלא וחיסל רבים מאנשיו. היריבות הזו לא התפוגגה אחרי הדחת מובארק, אלא רק לקחה פסק זמן לקראת השתלטות מחודשת על ההגה. ואכן ביולי 2013 שוב הפיכה צבאית, וכוכב חדש עולה לפוליטיקה המצרית: עבד אלפתאח א-סיסי, לשעבר רמטכ"ל ושר ההגנה, ועכשיו נשיא מצרים.

א-סיסי וחבריו מהמועצה הצבאית דיכאו באלימות רבה כל נסיון מחאה נגד ההפיכה, השתלטו על כל מנגנוני המשטר ויצרו דיקטטורה משטרתית-צבאית. מוחמד מורסי, הנשיא המודח, נכלא ונוהל נגדו משפט ארוך ומשפיל וזכויותיו הופרו באופן בוטה. בשבוע שעבר הוא מת במאסר.

הכדורגלן שהפך ללוחם למען זכויות האדם

בחזרה לכדורגל. בין מתנגדי המשטר במצרים בלטו שמותיהם של סלבריטאים, רבים מהם ומהן מתחומי האומנות והספורט. אחד מהם, ששמו מוכר היטב לא רק במצרים אלא בכל העולם הערבי, הוא שחקן הכדורגל מוחמד אבּו תְרֵיכּה, לשעבר כוכב הנבחרת הלאומית ומועדון אל-אהלי. אבו תריכה משתמש בכל במה כדי להנכיח את סוגיית זכויות האדם במצרים ודיכויין. עקב עמדתו המוסרית הזו נגד משטר הגנרלים הוא צבר אהדה רבה, מעבר לפרסום שלו ככדורגלן. הוא נתפס כאיש בעל עמדה ברורה שיודע היכן נמצא הצדק ומי מדרדר את מצרים ואת העם המצרי.

כוכב על במצרים ובעולם הערבי. אבו תריכה כובש את שער הניצחון בגביע האלופות של אפריקה ב-2006 (צילום מהטלוויזיה)

עמדותיו של הכוכב בן ה-40 לא התקבלו בברכה אצל השלטון והרשויות. היום תלויים נגדו אישומים בטרור, לא פחות. רק שנבין: אבו תריכה נחשב על ידי פיפ"א לאגדת כדורגל וזכה במספר רב של פרסים. אצל המצרים הוא ידוע בצניעותו, אהבתו לפשוטי העם ותרומתו הרבה לחברה האזרחית. ואת האדם הזה מאשים המשטר של סיסי בטרור, בגלל האישומים האלה, אבו תריכה נאלץ לגלות ממצרים. הוא יודע שאם כף רגלו תדרוך באדמת מולדתו, צו מעצר יחכה לו אצל בקר הגבולות המצרי הראשון שיפגוש.

אבל דווקא הוא, השחקן הגולה, הוא זה שהביא לכך שאליפות אפריקה תיערך במצרים. אגדת הכדורגל המצרי פעלה בכל זירה אפשרית ביבשת אפריקה כדי להעביר את זכות האירוח למצרים. אבו תריכה ניצל הזדמנות פז: קמרון, המארחת המיועדת של האליפות, נכשלה בהצגת אישורי התשתיות לאירוח הטורניר, ובנובמבר 2018 החליטה התאחדות הכדורגל של אפריקה לשלול ממנה את הזכות לארח את האליפות. פחות מחודשיים מאוחר יותר, גם הודות למאמציו של אבו תריכה, נבחרה מצריים לארח את הטורניר. אבו תריכה השתמש בכל כובד משקלו כדי שמצרים תזכה בכבוד, על אף שידע שהוא עצמו לא יוכל לראות את המשחקים במולדתו, בביתו ובמקום שממנו צמח להיות מוחמד אבו תריכה, חולצה מספר 22.

בדקה ה-22 למשחק הפתיחה, קראו האוהדים בשמו של אבו תריכה, כמספר החולצה שלו – 22. אבו תריכה עם אוהד (צילום: ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

אבל העם המצרי לא שכח את בנו האהוב, ובדקה ה-22 של משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרת מצרים לנבחרת זימבבואה, פצח הקהל המצרי בשירה בשמו של אבו תריכה, שירה ששטפה את היציעים ובוודאי לא נעמה לאוזניו של הרודן א-סיסי שישב באיצטדיון. א-סיסי עצמו נשא לפני תחילת המשחק נאום מגומגם בערבית קלוקלת, שהפך ללעג וקלס ברשתות החברתיות ובשיחות בין האנשים. שני אירועים אלה – הנאום של א-סיסי וקריאות העידוד לאבו תריכה – הראו שגם אם נראה שהעם המצרי השלים עם הדיכוי והמשטר הדיקטטורי, עדיין קיימת בו רוח מהפכנית, שייתכן מאוד שבקרוב תקום נגד היד שמלקה את חירותו וכבודו. בתוך כלוב זכוכית עמד רודן שבקושי דיבר ערבית, ומחוץ לגבולות המדינה עמד איש של עקרונות, שהעם קרא בשמו ובעדו.

מצריים, ורבות מהמדינות הערביות במזרח התיכון, רחוקות מלהיות יציבות. לכל מדינה ולכל עם יש את מטעניו ואת צרותיו. במבט חטוף ממזרח למערב כמעט אין עם מעמי האיזור שלא סובל ולא נאבק: אלג'יריה, לוב, מצרים, סודן, סוריה, לבנון, תימן, וכמובן כמובן העם הפלסטיני. כל מי שמסתכל על התמונה מרחוק רואה רק מנהרה אינסופית של חושך ואבדן דרך: האבטלה גואה, הכלכלה קורסת, הביטחון האישי לא קיים, אין עתיד ואין שלום. אבל למרות התמונה העגומה הזו, בכל אחת מהמדינות האלה אפשר לראות דור צעיר שונה, חדש ורענן שקם ומחפש את דרך המלך. על הדרך הזו הוא נתקל באלימות, בחונטות צבאיות ובטרור, אבל הצעירים והצעירות האלה עדיין מקווים לעתיד טוב יותר.

הפוסט אבו תריכה 1, א-סיסי 0. כך הביס הכדורגלן את הרודן המצרי הופיע ראשון בשיחה מקומית

רמת הידע שלי בכדורגל שואפת לאפס. עבורי, משחקי ליגה, גביע, מונדיאל, גמר גביע העולם (אולי זה המונדיאל?) ועוד תחרויות וגמרים שהעולם נע סביבם מתנהלים מבחינתי ביקום מקביל.

זה לא אומר שאני לגמרי מנותקת. אני כן נמשכת לכל העניין הפוליטי והרגשי שיש במשחק, כל עוד זה לא נוגע לתוצאה או לכר הדשא, ובאופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם הקבוצות של המוחלשים, המדוכאים, העניים, עם ארצות ערב, עם האפריקאים, ובטח שעם הפלסטינים ועם כל מי שמגלה אמפתיה לעם הפלסטיני – וזאת ללא הבדל דת, גזע, מין, יכולות משחק או סיכויי ניצחון.

בקיץ האחרון הייתי במרוקו עם אמי, דודה שלי והבת שלה. השורשים של אמא שלי חוזרים למקום הזה שבין מרוקו לאלג'יריה, ועבור אמא זה היה מעין טיול שורשים. בין התובנות הרבות שלי מהביקור ההוא, עלתה אחת שנבעה מהמגרש הירוק עליו מתרוצצים 22 שחקנים. אי אפשר היה להתעלם מזה שבכל מקום במרוקו דיברו כדורגל. נשים גברים וטף. באותה תקופה התקיימה במצרים אליפות אפריקה לאומות, ונדמה שאזרחי מרוקו כולם היו עם הנבחרת שלהם שם.

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

לא התאפקתי ושאלתי בשוק עממי הומה אדם במרקש את אחד המוכרים למה כולם פה מתעניינים במשחק הזה? הוא המשיך להסתכל על מסך הטלוויזיה, לא הזיז עין לעברי, ואמר: "זה החשיש שלנו, יא בִּנְתי! כדורגל הוא הסם של העמים המדוכאים. את רואה את הקהל הזה באצטדיון? שם זה המקום היחיד שאפשר לקלל את הממשלה, את הפוליטיקאים, את מנהיגי ערב הבוגדים, את כולם – מלבד המלך כמובן. שם זה השחרור של כל הכעס. משם יוצא כל הזעם שלנו!".

עשרות אלפי אוהדים מרוקאים שרים לפלסטין

אמא שלי לא נפלה מהכיסא מנאום הכדורגל של המוכר החביב. לפחות לא עד שנכנס צעיר אחר לשיחה ואמר ״את יודעת שאצלנו במשחקים אנחנו שרים בכל משחק גם על פלסטין?!" הוא סיפר שהוא אוהד של אל-רג'אא אל-ביידאווי, קבוצת כדורגל מקזבלנקה, ואמר בהתרגשות ש"בכל משחק אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין!!״ הוא שלף את הסמארטפון שלו והראה לנו סרטון ביוטיוב, "פלסטין אל-חַבּיבּה". הסתכלנו כלא מאמינות: עשרות אלפי אוהדי כדורגל מרוקאים נלהבים, במשחק כדורגל בין שתי קבוצות מרוקאיות, שרים לפלסטין.

בנסיעה בין מרקש לקזבלנקה שנמשכה כמה שעות נהג המונית שלנו, איימן, ביקש לעצור בצד כדי לצפות בפנדלים במשחק בין מרוקו לבנין. מרוקו, שהייתה פייבוריטית, הפסידה 4-1 בפנדלים, ויצאה מהתחרות. איימן היה עצוב מאוד ועם דמעות בעיניים הוא התקשר לאחיו כדי להתנחם ולפרשן את אסון הכדורגל הלאומי החדש שהתרגש על מרוקו. כעבור זמן מה הוא התעשת והחליט לתמוך עכשיו באלג'יריה, תוניסיה ומצרים, הנציגות הערביות שנותרו בתחרות. וכשהוא אמר את המילה אלג׳יריה, הוא זכה באהבה בלתי פוסקת מאמא, עד שהיא הציעה לו שידוך עם צעירה פלסטינית.

אחרי כמה ימים, איימן הפתיע שוב. הוא הראה לנו סרטון וידאו קצר שהכין ובו שילב תמונות של ארבעתנו, נשים פלסטיניות המטיילות בערי מרוקו. ברקע הוא שילב את השיר המפורסם של מועדון אל-רג'אא, הנישא בפי כל במשחקי הקבוצה. התרגשנו מאד מאחוות העמים המתוקה הזו וחזרנו הביתה עם מילות השיר מהדהדות בראשנו:

عليك القلب حزين/ وهادي سنين / تدمع العين / لحبيبة يا فلسطين / آه يا وين العرب نايمين / آه يا زينة البلدان، قاومي / ربي يحميك / من ظلم الإخوة العديان / وليهود لي طامعين فيك / ما نسمح فيك يا غزة / مالــكري عليا بعيدا / يا رفح وراما الله / أمتنا راها مريضة / مرضوها بالمشاكيل / وفساد الحكومات / والعربي عايش فالويل / مستقبل كلو ضلومات / والحرية لفلسطين / وان شاء الله فالقدس الفرحة تدوم / والحرية لفلسطين

פלסטין האהובה,/ בשבילך תדמע העין. / מדוע זה ישנים הערבים? / מדוע הם נמים מזה שנים? / הוי, פלסטין, היפה במדינות, / התקוממי, התקוממי. / ישמור עלייך אלוהים, / יגן מפני עוול האחים היריבים, / יגן מפני היהודים שרוצים אותך להם. / אך לא נפקיר אותך, עזה, / גם אם רחוקה את, / לא ניטוש גם את רפיח, גם רמאללה. / אכן חולה היא האומה הערבית, / אכן לוקה במחסורים רבים, ובשחיתות של ממשלות, / ובתוך זה חי הערבי בגיהינום, / והעתיד נראה חשוך. / אבל החופש, החופש בוא יבוא לפלסטין, / ואינשאללה באלקודס קולות שמחה ישובו, / כי החופש, החופש בוא יבוא לפלסטין.

קזבלנקה בדרך לאלקודס

כעבור שלושה חודשים בלבד, כשהחוויות המרוקאיות עדיין נטועות בי, חזרתי לבורות הידועה שלי מבחינה ספורטיבית, עד שביום בהיר אחד התגלגל אלי קליפ מרהיב של מועדון הכדורגל אל-רג'אא, עם 70,000 אוהדים ביציע, שמקבלים את פניה של קבוצה פלסטינית – הילאל אלקודס – במשחק כדורגל כלשהו שלא ידעתי עליו דבר. אבל את הקליפ הכרתי! כי השיר ששרו רבבות המרוקאים לקבוצה הפלסטינית ה"יריבה", היה אותו שיר אהבה לפלסטין ולחברוּת בין מרוקו לפלסטין. על הדשא הפסידו הפלסטינים 1-0, אבל ביציעים, ללא ספק, הם ניצחו.

בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית זכיתי לשבחים רבים על הידיעות הנרחבות שגיליתי בתחום הכדורגל המרוקאי, על זה שידעתי מה זה אל-רג'אא ומה אומרות מילות שירי העידוד של אוהדיה. אבל לא הם, ולא אני, ידענו שבקרוב מאוד אני עומדת ליסוע למרוקו – בפלסטין.

חברים ב"שיחה מקומית", שמסתבר שעוקבים בהתלהבות מוזרה אחרי גביעי כדורגל נסתרים כמו זה המתכנה "גביע המלך חסן השישי", כתבו לי שלא רק שהקבוצה הפלסטינית שיחקה במרוקו, אלא שיש גם משחק גומלין ושהוא יתקיים בירושלים. מרוקו בירושלים? יותר נכון, מרוקו באלקודס. מה שחשוב הוא שלא היססתי יותר מדי. עבורי, כאוהדת כדורגל חובבנית בלבד אבל אוהדת שרופה של אלרג'אא ופלסטין, לא היה ספק שלמשחק הזה אני אגיע.

שירי האהבה לפלסטין שכנעו אותי להגיע למשחק. כתובת קיר המשלבת בין דגלי מרוקו ופלסטין מוץ לאיצטדיון בא-ראם (צילום: סמאח סליאמה)

החברים אורלי נוי, יאסר אבו ערישה ויוני מנדל התרגשו מאוד לקראת המשחק. כנראה עוד אחד מאותם פרטים שמתגלים רק כשיש משחק של אלרג'אא המרוקאית באיצטדיון פייסל אלחוסייני. יוני דיבר עם חבר פלסטיני והשיג לנו כרטיסים על תקן "אנשי תקשורת" (למרות שבינינו גם מערכת "שיחה מקומית" הייתה מוכנה להחזיר לנו עלות הכרטיסים – 10 שקלים כל אחד).

אבל השאלה הגדולה שריחפה הייתה האם המשחק יתקיים. שכן כל ביקור של אנשי ספורט, פוליטיקאים, אנשי תרבות ואמנים ערבים בגדה המערבית או בעזה, מעורר שתי דילמות: ראשית, האם הישראלים יתירו את כניסת האורחים הערבים? שנית, ולא פחות קריטי, האם בצל ההתנגדות הערבית לכיבוש ולנורמליזציה עם ישראל, יחליטו בסופו של דבר האורחים הערבים (והקהל הערבי) להגיע. במקרה הזה, היו אכן כאלה שכתבו נגד המועדון המרוקאי ונגד כוונתו להגיע למשחק בגדה המערבית הכבושה,  אבל תגובת המועדון הייתה ברורה וניצחת: ביקור סולידריות אצל אסירי הכיבוש אינו מהווה בשום אופן הכרה בלגיטימציה של הכיבוש עצמו. כך הם אמרו. וכך עשו.

יומיים לפני המשחק התפרסם שישראל מעכבת את כניסתם של ארבעה שחקנים מרוקאיים בירדן. אבל גם את המשוכה הזו הם צלחו, ובסוף – אחרי התערבות האנשים מלמעלה הותרה כניסתם של כולם וההרכב המרוקאי הגיע במלואו לארץ הקודש. ככל הנראה, מישהו בישראל הבין שתקרית של מניעת שחקנים ערבים מלהיכנס לישראל עלולה לייצר פלונטר שיהיה קשה להסביר, בכל זאת, לא מדובר בשחקנים מעזה שהמדינה יכולה כאוות נפשה למנוע את יציאתם מעזה, בדומה למה שהתרחש עם הקבוצה מרפיח שישראל אסרה על שחקניה להגיע לגדה למשחק הגביע הפלסטיני. בכניסה לאצטדיון בעיירה א-ראם, שמעברה השני של החומה, ריססו אוהדים פלסטינים גרפיטי מיוחד לכבוד הביקור ההיסטורי של האורחים ממרוקו: דגל פלסטין ודגל מרוקו משולבים זה בזה.

ג'יבריל רג'וב בונה אימפריה

המשחק התקיים ביום של הפגנת הענק שהתקיימה במג'ד אלכרום נגד האלימות הגואה בחברה הערבית, ולי  היה קשה לקבל החלטה שמשמעותה התייצבות באצטדיון כדורגל במקום בעצרת המונים. שכנעתי את עצמי שיהיו עוד הפגנות, שוועדת המעקב לא הולכת לשום מקום ושמוחמד ברכה כנראה ינאם עוד אי אלו נאומים בחייו, וכך הצטרפתי לקארפול "שיחה מקומית" בדרך לאצטדיון פייסל אלחוסייני, ביחד עם צוות התקשורת היחידי שפועל מתוך ישראל שבחר לסקר את המשחק.

בדרך יאסר ניסה להסביר לי את הרכב הקבוצה הפלסטינית – שהסתבר שהיא אלופת פלסטין – והעבר שלה, חשיבות התחרות הזו (בינינו – לא חשובה), ואיך במועדון הילאל אלקודס משחקים גם פלסטינים מתוך ישראל, כולל שחקן מבטיח אחד – מוחמד דרוויש – שמגיע מפרדיס, כפר מולדתו של יאסר. יוני, בהמשך, הרחיב בהתלהבות על אימפריית הספורט שיצר לעצמו ג'יבריל רג'וב בגדה המערבית ובעולם, ועל איך הוא מנסה – דרך התאחדות הכדורגל הפלסטינית – לבנות לעצמו ממלכה מקבילה לזו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס, וגם להוות אלטרנטיבה מוצלחת יותר להישגי הנשיא לשים את פלסטין על המפה.

כשהמרוקאים הבקיעו גול, גם האוהדים הפלסטינים קפצו ביציע. אוהדים מניפים דגלי מרוקו ופלסטין ביציע במשחק בין רג'אא קזבלנקה להילאל אלקודס (צילום: סמאח סלאימה)

כשהגענו לשער גדול מברזל בתוך גדר ההפרדה ידענו שהתקרבנו למשחק הכדורגל הבינלאומי ההיסטורי, טור ארוך של מכוניות השתרך בסמוך לשער ונעזרנו בפקק כדי לוודא מנוסעת ברכב סמוך שאנחנו בכיוון, והיא נתנה לנו את האור הירוק. בפתח של שער הברזל עמדו שני חיילים שאלתי אותם אם זו הכניסה לאצטדיון. הם ענו "זה עוד קצת, ממש קרוב". שאלתי, "עד איזו שעה השער פתוח?". הם ענו שעוד מעט הם יסגרו. אמרתי להם: "אז אנחנו ניכנס, ואתם תנעלו את השער, אנחנו נישאר בפנים ואתם תלכו הביתה?". החיילים חשבו קצת ואז ענו, ביובש: "כן".

בניגוד לאדישות החיילים אנחנו דווקא הגענו בשיא ההתרגשות למקום חגיגת הספורט. יאסר הצטלם עם קיר הגרפיטי בהתלהבות ואני שיתפתי עם זה פעולה תמוהה. יוני הכיר לנו את המארח, חבר פלסטיני שמעורה ברזי הכדורגל המקומי. בדרך פנימה  למדנו שהוא במקור מהכפר ההרוס דיר ראפאת שבאזור לטרון, ושבעולם טוב יותר הוא אמור היה להיות שכן שלי.

באיצטדיון עצמו התלבטנו קצת בין ישיבה ביציע של המכובדים, שמהר הבנו שהוא לא בשבילנו, לבין היציע של אוהדי החוץ ממרוקו, שם הרגשנו מאוד בבית. משם גם יכולנו להסתכל על בערך 4000 אוהדים פלסטינים של הילאל אל-קודס שישבו ביציע ממול, ושהיה ברור שהם מגיעים לכל משחק. האמת שציפיתי להרבה יותר אוהדים אחרי כל הפרסום והדיונים ברשתות על האירוע ההיסטורי הזה. אבל פייסבוק לחוד ומציאות לחוד, והמציאות בסופו של דבר הייתה די עצובה: כמה אלפי פלסטינים בצד אחד – רובם בכחול, צבעה של הילאל אלקודס – מול כמה עשרות מרוקאיים עטויים בירוק-אדום.

נג'יה מריחה את ניחוח המולדת

שמתי לב שהיו הרבה נשים בקהל המרוקאי, וניגשתי לדבר איתן. המשחק לא היה מלהיב במיוחד, ולמעשה היה נראה שהשחקנים יותר מאוהבים אחד בשני מאשר יריבים של ממש, ולכן מצאתי לעצמי עיסוק אחר: הנשים בקהל כמובן!

כל הנשים שדיברתי איתן ביציע היו מרוקאיות שהגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ונשארו בגלל אהבה ופרנסה. הן התחתנו עם פלסטינים בישראל, הקימו כאן משפחה, ועכשיו הגיעו כמרוקאיות-פלסטיניות אזרחיות/תושבות ישראל החיות בבאר שבע, יפו, נצרת, עכו וחיפה. למשחק הן הגיעו עם משפחותיהן. הייתה שם נג׳יה מנצרת שהגיעה עם בעלה המיוחד וחמישה מילדיה, ושהתמודדה עם בת מתבגרת שלא רצתה להגיע למשחק כדורגל בגדה בסוף השבוע. עשרים שנה חיה נג׳יה ״בגולה הישראלית״ , והיום היא מרגישה כאילו ניחוח מהמולדת הגיע אליה. ״את רואה את הדגל הגדול שם?", היא אומרת לי, "זה שלי, שמרתי אותו מימי המונדיאל, והיום הוא יצא מהארון״.

היו שם גם זוג מרוקאים מיפו שלקחו פיקוד על האוהדים, משל היו ראשי הקהילה. הם ארגנו את ההסעות למשחק. למדתי שהגבר, סעיד, היה הטבח הרשמי  של נציגות מרוקו בישראל, בזמן הקצר שהייתה קיימת, לפני שנסגרה עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. או אז, בשנת 2000, ואחרי שהיסס קצת, בחר להישאר ולבחוש בסיר הפלסטיני-ישראלי.

הגיעו לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ונשארו בגלל האהבה והפרנסה. קבוצות נשים מרוקאיות ביציע בא-ראם (צילום: סמאח סלאימה)

חיפשתי אוהדים שהגיעו במיוחד ממרוקו, למרות שהטיסה יקרה והדרך ארוכה. חשבתי שלמועדון הענק הזה יש בוודאי כמה אוהדים אמידים. אבל מכולם שמעתי את אותה התשובה: הם אמרו שישראל לא נתנה לקבוצה גדולה של אוהדים להיכנס, ורובם ככולם נשארו בירדן.  היו כמה גברים שהגיעו מחו"ל – אבל כולם עם דרכון אירופאי, צרפתי גרמני או איטלקי שזכו, בגלל שמם הערבי, לעיכוב ממושך בנתב"ג – אחד מהם ליותר משלוש שעות.

אוהד אחר, הישאם, הגיע מצרפת. הוא היה נראה נרגש מאוד; עטוף דגלי מרוקו, פלסטין ואלרג'אא ("נאדי אלשעבּ" – "מועדון העם") מכף רגל ועד ראש. הוא ניסה להסביר לנו עד כמה אוהדי המועדון הזה אוהבים את פלסטין – העם והארץ. לדבריו, אוהדי היריבה העירונית השנואה (אל-וידאד) תומכים בישראל, ולמועדון יש אפילו שורשים יהודים. לא היה לנו ברור אם הוא אומר את זה בגלל שיש אכן קשר כזה, או רק בגלל שזה מה שיריבות עירוניות אומרות אחת על השנייה. כך או כך, הוא דאג לצלם לחבריו-יריביו בקזבלנקה תמונות מהביקור בעיר העתיקה בירושלים יום קודם: תמונה של אל-אקצה עם שלט ״זה שלנו״ ותמונה של הכותל עם שלט ״זה של אל-וידאד״.

בתוך כל זה המרוקאים הבקיעו שער, והיה נדמה שההתלהבות בצד הפלסטיני גדולה לפחות כמו זו בצד המרוקאי. היציע הפלסטיני בכחול קפץ משמחה. שירי עידוד למרוקו. מה קורה  כאן, חשבתי. ״במשחק הזה אין מנצחים ואין מפסידים״, אמרה לי אחת הנשים מיפו. "העיקר שהם נכנסו ושיחקו וראו את אל-אקצה, פה כולם אחים". לקחתי את העצה שלה, ובשלב מסוים במחצית השנייה הפסקתי לחלוטין לעקוב אחרי הכדור. האורחים ממרוקו הבקיעו עוד שער והפלסטינים, בינינו, לא ממש הצליחו לסכן את השער של מרוקו.

בשלב מסוים הפסיק הלוח האלקטרוני לעבוד, מה שסייע לי לאבד את תחושת הזמן במשחק. אחד האוהדים המרוקאים התבדח ״אנחנו נישאר עד שהפלסטינים יבקיעו גול״. לקראת סוף המחצית השנייה הקהלים בשני היציעים רקדו משמחה. לא הייתה שום סיבה נראית לעין. התוצאה הייתה 2-0, ולא קרה שום דבר מיוחד על הדשא. זה היה יפה מדי לראות, ואני חשבתי שעוד מעט נצטרך לעשות סיבוב גדול סמוך לגדר ההפרדה, לעבור בין שטח C ל-B ל-A כדי לא לעבור במחסום קלנדיה. ולחזור הביתה עייפים, קצת שמחים, ולא מרוצים.

כמה זיכרונות מהמשחק נשארו לנו, אולי כדי להוכיח שכל זה אכן קרה. שקבוצה מרוקאית אכן שיחקה בפאתי ירושלים נגד קבוצה פלסטינית, ושלרגע אחד נצנצה שוב התמיכה הגדולה של העמים הערביים במאבק הפלסטיני לחיים בכבוד, חירות, חופש ושלום. נשארנו עם אפוד כתום, תג שם והרבה הרבה תמונות עליזות מתשעים דקות של שפיות שבהן הכיבוש שמחוץ לאצטדיון היה הפוך לגמרי מהכיבושים על כר הדשא.

השתתפו בכתיבת הכתבה יוני מנדל ויאסר אבו ערישה

הפוסט מרוקו בירושלים: המשחק שבו הפלסטינים הפסידו – וניצחו בגדול הופיע ראשון בשיחה מקומית

קרוב לעשרת אלפים פלסטינים הגיעו אחר הצהרים, למרות הגשם השוטף, לאצטדיון פייסל חוסייני בעיירה א-ראם לצפות במשחק כדורגל בין נבחרת פלסטין לנבחרת סעודיה, כחלק ממוקדמות מונדיאל 2022. זו היתה הפעם הראשונה שהנבחרת הסעודית הסכימה להיכנס לגדה המערבית.

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

המשחק, שהתקיים במסגרת המחזור השלישי בבית 4 של מוקדמות הגביע העולמי באסיה, הסתיים בתיקו אפס. מדובר בהישג לנבחרת פלסטין, שכן הנבחרת הסעודית נחשבת חזקה יותר והשתתפה כבר כמה פעמים במונדיאל.

לפני ארבע שנים, למרות מאמציו של שר הספורט הפלסטיני ג'יבריל רגוב, משחק דומה שתוכנן להתקיים בגדה הועבר לירדן אחרי שהופעל לחץ על הסעודים לא להיכנס לשטחים שתחת כיבוש ישראל. אולם הפעם החליטו הסעודים להיכנס לשטחי הגדה, וביום ראשון חצתה המשלחת הסעודית את מעבר אלנבי בדרכה מירדן לגדה המערבית בצעד שהוגדר "היסטורי". בחמאס ובארגונים אחרים מחו על ההחלטה הסעודית להיכנס לגדה דרך מעבר "ישראלי". עם זאת, במגרש או מחוצה לו לא נערכו הפגנות ולא הושמעו קריאות נגד הסעודים. במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, נציגי שתי הקבוצות לא התייחסו לעניינים הפוליטיים.

המשחק הסתיים בתיקו אפס, הישג לנבחרת פלסטין שנחשבת חלשה יותר. התקפה של סעודיה (בלבן) על השער הפלסטיני (צילום: אורן זיו)

עד היום, שיחקו שתי הנבחרות זו מול זו שמונה פעמים. חמש פעמים הסעודים ניצחו, ושלוש פעמים המפגשים הסתיימו בתיקו.

"זה הישג גדול לנבחרת פלסטין", אמר העיתונאי חוסיין אל עוברה, שעובד באתר פאנט. "הנבחרת הסעודית שיחקה במונדיאל האחרון, ונבחרת פלסטין נחשבת חלשה ולא יציבה בדרך כלל, אז תיקו זה תוצאה משמחת מאוד".

האוהדים הרבים באצטדיון פייסל חוסייני נופפו בדגלי פלסטין, ואחדים מהם גם בדגלי סעודיה ותימן, כשברקע מתנוססות תמונותיהם של יאסר ערפאת, אבו מאזן, המלך הסעודי סלמאן ובנו, יורש העצר מוחמד בן סלמאן. הם גם קראו קריאות נוסח "ירושלים שלנו", ו"בדם ורוח נשחרר את פלסטין".

בעוד הסעודים הצהירו שהם "מגיעים לרמאללה", גם בגדה המערבית וגם בתקשורת הישראלית ציינו שהמשחק מתקיים בשטח ירושלים, שכיום נמצא בצדה "הפלסטיני" של חומת ההפרדה. בתקשורת הישראלית ציינו את קיום המשחק כהישג לישראל, שכן הסעודים הסכימו לעבור במעבר גבול בשליטתה וערכו ביקור באל אקצא בתיאום ישראלי.

אל עוברה העריך שהעובדה שהסעודים הסכימו לעבור דרך מעבר אלנבי קשורה לשיפור היחסים בין סעודיה לישראל. עם זאת, עצם העובדה שהרשות הפלסטינית הצליחה לקיים את המשחק בין רמאללה לירושלים היא בעיניו הישג פוליטי גדול.

בנבחרת הפלסטינית שיחקו שני שחקנים פלסטינים אזרחי ישראל: המגן, עבדאללה ג'אבר, יליד טייבה, והשוער רמי חמאדה, יליד עכו. חמאדה עצר במהלך המשחק כמה ניסיונות של הסעודים להבקיע שער, וג'אבר הוביל במחצית השנייה שתי התקפות, שלצערם של האוהדים לא הסתיימו בשער. "לא קיבלנו הזדמנויות בישראל, אז החלטנו לדאוג לעצמנו", אמר בעבר ג׳אבר לגבי ההחלטה לשחק בקבוצת הילאל אל קודס ממזרח ירושלים.

לפני המשחק, הנבחרת הסעודית סיירה ברמאללה, ושחקניה הניחו פרחים על קברו של ערפאת והגיעו לקבלת פנים חגיגית בלשכתו של אבו מאזן. אתמול (שני) שחקני הנבחרת ביקרו במתחם אל אקצה והשתתפו בתפילה במקום. "הוכחתם לעולם שביקור אצל אסיר אינו נורמליזציה עם הסוהר", אמרה מושלת רמאללה לילה ע'אנם במהלך קבלת הפנים.

גם בגשם, מילאו הצופים את איצטדיון פייסל חוסייני (צילומים: אורן זיו)

הפוסט נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם הופיע ראשון בשיחה מקומית

רק סמוך לשעה 1:00 בלילה הוכרע אמש, שבת, משחק גמר הגביע של הגדה המערבית, אשר החל בשעה 22:30 בשל צום הרמדאן. המשחק, שהיה זהיר מאוד מצד שתי הקבוצות, שעלו בהרכבם עם חלוץ בודד, הסתיים בתוצאה 0-0. רק בשלב הפנדלים הצליחו השחקנים לכבוש את שער היריבה, כששוערה של אהלי אל-ח'ליל, עזמי אל-שוויקי, מצטיין. השוער, יליד ירדן, עצר שני פנדלים וכבש פנדל אחד בעצמו, ובכך הפך לכוכב הניצחון של אל-אהלי. הקבוצה החברונית שברה בניצחונה שיא פלסטיני חסר תקדים כשזכתה בגביע הגדה המערבית בפעם השלישית ברציפות. תמונות מחגיגות הניצחון ניתן לראות כאן בעמוד הרשמי של אהלי אל-ח'ליל.

השנה מאמן את אהלי אל-ח'ליל קפטן הפועל ירושלים לשעבר, סלמאן עמר. השחקן, יליד בית צפאפא, שהיה לסמל אדום של קבוצת הפועל בירושלים, ושרפרטואר השירים של קבוצת הפועל קטמון כולל גם הוא שירי הערצה רבים לכוכב העבר, אימן בשנה שעברה את הילאל אל-קודס, אך הפסיד איתם בגמר הגביע. השנה כבר הצליח עמר לעמוד במשימה ולהביא הביתה גביע. הנה כאן תמונה שלו חוגג לאחר המשחק עם שחקניו. כעת, מלבד התואר, צפוי לו ולשחקני אל-אהלי משחק היסטורי, "גביע הזהב הפלסטיני", בו נפגשות מחזיקת הגביע של הגדה המערבית עם מקבילתה בעזה, לשני משחקים (אחד בעזה ואחד בגדה).

השנה מחזיקת הגביע של רצועת עזה היא קבוצה שבאב רפיח, והמשחקים יתקיימו ככל הנראה בחודש יולי. זהו מפגש הספורט היחידי המתקיים כל השנה בו מתאפשר לפלסטינים, המשחקים בשתי ליגות נפרדות, להיפגש. המשחק עולה בדרך כלל לכותרות, לאחר שכניסתם של חלק מהשחקנים נמנעת על ידי ישראל, דבר שעולה לאחר מכן לדיון בפיפ"א, בדיונים נמשכים הנוגעים לפיתוח הספורט הפלסטיני ולמכשולים שמציבה ישראל בנושא זה.

> עזבתי את עזה, אבל עזה לא עוזבת אותי

מחזיקת הגביע בפעם השלישית ברציפות, קבוצת אל-אהלי חברון (גמר 2015. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיטות הפנדלים

את קרב הפנדלים פתחה שבאב אל-ח'ליל, ששיחקה בצבעה הלבן המסורתי. תאמר טאטור, החלוץ הנושא תעודת זהות ישראלית וששיחק בעבר בנצרת, בעט חזק לפינה השמאלית, אך עאזם אל-שוויקי המצוין הצליח להדוף. לאחר מכן בעט מוחמד סאלח, המגן הפלסטיני המשחק גם בנבחרת, בעיטה חזקה שפגעה במשקוף והותירה את התוצאה על כנה 0-0. את השער הראשון כבש מוהנד פנון, קשר הנבחרת הפלסטינית, כשבעט חזק לפינה השמאלית וקבע 1-0 לשבאב אל-ח'ליל. לאחר מכן, החל המהפך של אל-אהלי. השוער, עזמי אל-שוויקי, היה הבועט הבא. הוא לקח ריצה ארוכה וכבש בבעיטה שטוחה לפינה השמאלית. 1-1.

אחריו עלה שוער שבאב אל-ח'ליל, ע'אנם מחאג'נה, אך הוא בעט למשקוף. אחמד חרבּי, יליד אום אלפחם, המשחק כבלם של נבחרת פלסטין, היה הבועט הבא והצליח להעלות את אל-אהלי ליתרון 2-1, כשבעט בחצי גובה לפינה השמאלית. עודאי ח'רובּ, הקשר של שבאב אל-ח'ליל, בעט אחריו, אך השוער אל-שוויקי הצליח להדוף. את הבעיטה הבאה לקח איברהים אל-חבּיבּי, החלוץ העזתי המצוין של אהלי אל-ח'ליל, שהקפיץ בקור רוח מעל השוער, קבע 3-1, ושלח את שחקני אל-אהלי ואת סלמאן עמר לחגוג על כר הדשא.

קרב הפנדלים אהלי אל-ח'ליל נגד שבאב אל-ח'ליל:

הפוסט יא חביבי: אהלי אל-ח'ליל וסלמאן עמר זכו בגביע הפלסטיני הופיע ראשון בשיחה מקומית

לאבא שלי יש סיפור מוכר שעולה כל פעם שהוא ואני מדברים על כדורגל. הסיפור הוא שעד שנות השבעים לא היה בכפר שלנו, פרדיס, מגרש כדורגל, ורבבות של גברים ונשים נהגו לעשות את דרכם ברגל עד למגרש של הישוב השכן זיכרון יעקב, שם היו מעודדים את קבוצת מכבי פרדיס במשחקי הבית שלה שהתקיימו מחוץ לכפר. הסיפור הזה הוא כל כולו על אהבת הכדורגל אצל אנשי ונשות פרדיס.

קרנה של מכבי פרדיס, שרשמה בעברה הצלחות יפות בליגות הנמוכות, דעך עם השנים, ולצד הדעיכה של מכבי, הספורט בפרדיס – על שלל ענפיו – לא רשם התרוממות. מחסור בתקציבים והזנחה במתקנים התבטאו למשל במצבו של מגרש כדורגל רעוע שהוזנח במשך שנים ולא היה כשיר לשימוש בליגות הישראליות, ובשל כך רק בני מזל באמת הצליחו לעסוק בתחום ספורט שהוא אהוב עליהם ולהשתלב במסגרות מחוץ לכפר.

אוהד הפועל בני פרדיס במשחק מול הפועל בני כאבול (באדיבות אחמד עאדל אבו ערישה)

אבל בשנים האחרונות מתחולל שינוי איטי לטובה ופתאום יש שוב סיבות לשמוח: הספורט בכפר חזר לחיים, ולא רק בכדורגל. לפרדיס היום יש למשל קבוצת כדורסל נערות מוצלחת ואלוף ארצי באגרוף תאילנדי ששמו האני ח'ליל. בענייני כדורגל, הכפר התחדש במגרש שעונה על כל הקריטריונים של התאחדות הכדורגל והוא משמש כמגרש בית, לא רק עבור מכבי פרדיס שחזרה מפירוק ונמצאת בליגה ג', אלא גם עבור הלהיט החדש של הכפר, הפועל בני פרדיס מליגה ב', שמתמודדת על עליה לליגה א'.

מי שיסתובב בשבוע הקרוב בכפר, יגלה ששיחת היום בבתי הקפה וברחוב אחידה ומאחדת, והיא משחק העלייה שיתקיים בשבוע הבא בנצרת בו תתמודד הפועל פרדיס מול הפועל מגדל העמק מליגה א', שמצדה תיאבק על הישארות בליגה. ניצחון של הפועל ישאיר את מגדל העמק בליגה ב' ויבטיח לקבוצה עליה לליגה א', לראשונה בהיסטוריה.

אתמול (שישי) זכתה הפועל לכרטיס הנכסף להתמודדות על העלייה לאחר ניצחון 1-0 מול הפועל בני כאבול. למשחק שהתקיים בנצרת הגיעו מעל 1500 אוהדים שהריעו לקבוצה ודחפו אותה במשך 90 דקות מורטות עצבים. הקהל שהריע, קפץ ושר היה מעורב ומגוון, היו שם אוהדים יהודים וערבים שעמדו זה לצד זה באותה התרגשות ובאותה ציפייה שקבוצתם תנצח. אין הדבר מפליא, שכן הפועל היא קבוצה מגוונת עם שחקנים מכל הקשת החברתית והאתנית בארץ, יהודים וערבים. אחד מכוכבי הקבוצה הוא השחקן שי מואטי, שבעברו שיחק בבית"ר ירושלים. לצדו משחקים גם שלושה אתיופים ושחקן נוצרי. האם לא די בעובדה זו כדי להבין שכדורגל יכול להוות קרקע פוריה ונוחה לעתיד שבו יכולים להיות כאן חיים משותפים, נעימים וטובים?

באיזו עוד קבוצה משחקים יהודים, נוצרים ומוסלמים זה לצד זה? הפועל בני פרדיס אחרי הזכיה מול הפועל בני כאבול (באדיבות אחמד עאדל אבו ערישה)

קשה לתאר את עוצמת השמחה של השחקנים ושל הקהל עם שריקת הסיום, דרך ארוכה עברו הן השחקנים והן התושבים של הכפר עד שהגיעו למעמד המכובד הזה, דרך שגבתה מאמצים רבים של הקבוצה שהתגבשה רק בשנים האחרונות, לצד התגייסות חסרת תקדים מצד תושבי הכפר לשם תמיכה בקבוצה. מאמצים לא מעטים הושקעו גם מצדם של ראשי המועצה – המנוח יונס מרעי אבו כמאל שהלך לעולמו בשנת 2016, וממשיך דרכו אחמד ברייה – על מנת לקדם בניית אצטדיון עירוני חדשני שעונה על הקריטריונים של ההתאחדות לכדורגל ושישביע את תאוות הכדורגל האינסופית של התושבים והתושבות. רבים וטובים אחרים סייעו לקידום הקבוצה, אחד הבולטים שבהם הוא ח"כ עיסאווי פריג' שמקפיד לדחוף את הקבוצה ולקדם אותה בלי הפסקה.

כתושב הכפר, יש בי תחושת גאווה למקום ולמרחב אותו מאפשרת הקבוצה של הפועל בני פרדיס. שנים של קשיים והזנחה, שנים של ציפייה, שנים של מחסור והיעדר תקציבים ומתקנים, הסתיימו עם עלייתה של פנינת ספורט בנוף המקומי. משמח אותי לראות את הגיוון, את האחווה ואת הקרבה שמתנקזות לכר הדשא ללא משוא פנים, בלי גזענות, בלי שנאה, ובלי טינה. כשזה קורה דווקא אחרי שנים מאוד קשות לספורט של פרדיס, אז התחושה החמימה שעוברת בלב היא נעימה במיוחד ומותירה תיאבון לעוד. מי יתן והפועל פרדיס תמשיך להיות נר לקבוצות הכדורגל בארץ בהתנהגות למופת ובכבוד אנושי מעורר השתאות, שתמשיך לתת הצגות ספורטיביות מעוררות השראה, ושבשנה הבאה היא תוביל ותתבלט בנוף הכדורגל של הליגות הגבוהות.

יאללה הפועל.

הפוסט הפועל פרדיס מחזירה את האמון באהבת כדורגל טהורה ונקייה מגזענות הופיע ראשון בשיחה מקומית